ארגון העיתונאים פנה היום (ד’) לועדת השרים לחקיקה, בבקשה להסיר מסדר היום את הצעת החוק שהוגשה ע”י ח”כ מכלוף מיקי זוהר, המבטלת הלכה למעשה את עצמאותו התקציבית של תאגיד השידור הציבורי, ומצטרפת לניסיונות השונים לבטל את ההפרדה הקיימת בחוק בין המנגנון הפוליטי לשידור הציבורי.

המכתב המלא:

לכבוד ועדת השרים לחקיקה
מזכירות הממשלה
ירושלים

הנדון: הצעת החוק לביטול העצמאות התקציבית של תאגיד השידור הישראלי

מאז שנת 1965 קיים בישראל שידור ציבורי. המחוקק, לדורותיו, קיבל את העיקרון הדמוקרטי,
שהשידור לא יהיה ממשלתי כלומר כפוף להוראות הממשלה או להנחיות ופיקוח ועדות הכנסת
אלא יהיה ציבורי, כלומר משרת את הציבור לפי עקרונות מקצועיים עיתונאיים ותקשורתיים.
לשם כך הקפיד המחוקק, במשך כל השנים, על עצמאות תקציבית של הגוף המשדר, כפי
שהיה מקובל בארצות דמוקרטיות אחרות. כשהוקמה רשות השידור נקבע, כי תשולם לה אגרה,
שתהיה נבדלת מתקציב המדינה, כדי שבדיוני התקציב לא יוכלו פוליטיקאים להתערב בתכנים
ובהיקף פעילות של המשדר הציבורי.
ערב הקמת תאגיד השידור הציבורי, נשמעו קולות שהצלול ביניהם היה זה של פרופ’ משה –
נגבי ז”ל שהביעו חרדה נוכח האפשרות שעם ביטול אגרת רשות השידור תיפסק העצמאות –
התקציבית של המ ש דר הציבורי ותיווצר תלות שלו בפוליטיקאים. בכל שנה ייאלץ העורך הראשי
של השידור הציבורי לכתת רגליים אל הכנסת, לחלות את פניהם של פוליטיקאים, להבטיח
הבטחות שישפיעו על התוכן המשודר, ולעשות הסכמים פוליטיים כדי להשיג תקציב ראוי לקיום
השידור הציבורי.
חששות אלה הופגו על ידי המחוקק, אשר יצר בחוק השידור הציבורי הישראלי, תשע”ד – 2014 ,
הפרדה מוחלטת בין הפוליטיקאים לבין המשדרים. בתבונתו, אימץ המחוקק את העקרונות
המקובלים במדינות הדמוקרטיות, וקבע מנגנון שיבטיח כי תקציב תאגיד השידור יהיה קבוע, ולא
יהיה נתון ללחצים ולהשפעה פוליטית מזדמנת.
בשלוש השנים הראשונות מרגע כניסת החוק לספר החוקים של מדינת ישראל, הוא עבר לא פחות
משמונה תיקונים. לעמדתנו, כל הליך חקיקה שכזה, קל וחומר כשמדובר בתדירות כה גבוהה,
מעמיק את הקשר בין השידור הציבורי לבין הפוליטיקאים, פוגע בעצמאות השידור הציבורי
ולמעשה מנוגד לרוח החוק.
לאחרונה הונחה על שולחן הכנסת על ידי ח”כ מכלוף מיקי זוהר הצעת חוק השידור הציבורי –
הישראלי )תיקון תקציב התאגיד והקצאת תקציב ייעודי לשידורי ספורט מרכזיים לכלל הציבור(, –
התשע”ח- 2018 . הצעת חוק זו מצטרפת לכל יתר התיקונים של החוק, מחזירה שוב את השידור
הציבורי לדיון בתוך המערכת הפוליטית ופוגעת בעצמאות שלו.
גם במהותה פוגעת הצעת החוק בעצמאות השידור הציבורי במישרין באמצעות סעיף 1 ( 3 )
להצעה, שבו נקבע כי “משנת 2019 ואילך יורכב תקציב התאגיד מהכנסותיו לפי חוק זה, מהסכום
הנוסף ומתקציב שייקבע לתאגיד השידור הישראלי בסעיף תקציב נפרד בחוק התקציב השנתי”.
הדרישה, שעורכי השידור הציבורי יפקדו אחת לשנה את מסדרונות הכנסת ואת משרדי האוצר,
ויחזרו על הפתחים כדי שיוקצב להם תקציב מספק להמשך קיום השידור הציבורי, מהווה פגיעה
משמעותית בעצמאות המ שדר. כל שר וכל חבר כנסת עלול להעלות דרישות ולהתנות תנאים,
שאם לא יתקיימו יקוצץ התקציב. כך לא יכול להתקיים שידור ציבורי.
ביטול עצמאות השידור הציבורי במסגרת תאגיד השידור הישראלי יהפוך אותו לשידור
ממשלתי. סימן ראשון למגמה זו נראה כבר בשלבי הקמתו של התאגיד, כאשר פעם אחר פעם ניסו
פוליטיקאים שונים להתערב ולנסות לקבוע את זהות הגורמים האנושיים שעומדים בראש התאגיד,
להתערב במבנה התאגיד ובעצם תחילתו ככזה. ניסיונות לשנות את אופיו של התאגיד ולפגוע
בעצמאותו סוכלו במרוצת השנים האחרונות, לא פעם באמצעות עתירות לבית המשפט העליון
שעוד לפני קבלת החלטה בבג”ץ הביאו את המתערבים למיניהם למשוך ידיהם מניסיונות
התערבות כה בוטים. ערב תחילתו נעשה ניסיון נוסף לפגוע בעצמאות התאגיד ובמבנהו ככולל
בחובו חטיבת חדשות, על ידי תיקון מס’ 8 לחוק שכלל את הרעיון של פיצול מבני בין חטיבת
החדשות לבין שאר חלקי התאגיד. רעיון בעייתי זה נעצר, בצו על תנאי שניתן על ידי בג”ץ, והלוואי
שיהפוך לצו מוחלט.
עצמאות תקציבית היא ערובה חיונית והכרחית )תנאי הכרחי אם כי לא מספיק( לקיומו של
חופש הביטוי ולקיומו של חופש העיתונות שהם יסוד מוסד בדמוקרטיה המודרנית מאושיותיה. –
הניסיונות להתערב בעצמאותו התקציבית של התאגיד אינם אלא המשך של ניסיונות קודמים,
אסורים, להתערב בעצמאותו של התאגיד ובחופש הביטוי ובחופש העיתונות שלא ניתן לדמיין
מדינה דמוקרטית מודרנית בלעדיהם. כאמור, אין כל הצדקה ליצירת תלות של הדרג המקצועי
בתאגיד, בהחלטות של פוליטיקאים לגבי גובה התקציב. קונסטרוקציה כזו גם עלולה לפגוע ולערער
את מטה לחמם של מאות עיתונאים, שעלולים לחוש את הקרקע רועדת תחת רגליהם כל שנה
מחדש, בשאלה האם יהא מספיק תקציב להמשך העסקתם אם לאו. מובן שהחזקתם של קברניטי
התאגיד ועיתונאים מהשורה בחשש מתמיד כזה יכולה להיות החלום הרטוב של פוליטיקאים
שמעוניינים להעמיק את שליטתם בשידור הציבורי.
תאגיד השידור הציבורי, שרק אמש חגגנו בשמחה את שנתו הראשונה צריך להמשיך לצעוד
את צעדיו הראשונים, ולהוכיח כי הקמתו מצדיקה את עצמה. הדבר ניתן להיעשות רק על ידי
שמירה עיקשת כבבת עין על המהות של הקמתו, והיא עצמאותו העיתונאית, התקציבית – –
והמוסדית.

אנו מקווים, שהצעת החוק תוסר מסדר היום על הסף, ולא תזכה לאישור של ועדת השרים
לענייני חקיקה.

בכבוד רב

משה רונן
רכז חופש העיתונות
תל אביב, ב’ בסיוון, – 16 במאי 2018

העתקים:

יו”ר הוועדה, שרת המשפטים איילת שקד
ממלא מקום היו”ר, שר התיירות יריב לוין
שר האוצר משה כחלון
שר החקלאות אורי אריאל
השר לענייני דתות דוד אזולאי
השרה לשיוויון חברתי גילה גמליאל
שר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס
השר להגנת הסביבה, ירושלים ומורשת, זאב אלקין
שרת התרבות והספורט מירי רגב
שרת הקליטה סופה לנדוור
שר השיכון יואב גלנט
שר התקשורת איוב קרא
היועץ המשפטי לממשלה, ד”ר אביחי מנדלבליט
המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, רז נזרי
יו”ר ארגון העיתונאים, יאיר טרצ’יצקי