עבריתالعربيةEnglish

*מתוך הספר "מאוגדים, התחדשות העבודה המאורגנת בישראל" דני ואזנה, 2017.

מעיתונות מאורגנת לחוזים אישיים – שבירת העבודה המאורגנת בעיתונות

עד ראשית שנות השמונים היו מרבית העובדים בענף התקשורת מאוגדים תחת ועדים חזקים ומועסקים בהסכמים קיבוציים עם מסורת ארוכת שנים של עבודה מאורגנת ומעמד תעסוקתי יציב בכל הענפים – עובדי דפוס, מנהלה ועיתונאים. היו אלה כמעט שישה עשורים שבהם מרבית אמצעי התקשורת בארץ היו מגויסים לרעיונות הסוציאליסטיים, נרתמו לסיקור אוהד של שלטון מפא"י ובהמשך של מפלגת העבודה, ושמרו על חוסנה של ההסתדרות ועל חיזוק מעמדו של ציבור העובדים המאורגנים. אך תוך שנים אחדות בשנות השמונים של המאה העשרים חוסלה העבודה המאורגנת בענף כמעט כליל, וניבאה את העתיד להתרחש בענפים רבים נוספים במשק באותו עשור.    

את שבירת העבודה המאורגנת בעיתונות הכתובה הובילה משפחת שוקן, שבבעלותה עיתון "הארץ". כדי להבין את שורשי תפיסת עולמו העקבית של העיתון מאז קום המדינה בעד שוק חופשי ונגד הזרם הסוציאליסטי המרכזי באותן שנים, יש לחזור אחורה בזמן לגרמניה שלפני מלחמת העולם השנייה. רוכל יהודי מקומי, זלמן שוקן, עשה אז את צעדיו הראשונים בעולם העסקים בדרך לעושרו הרב. בבעלותו הייתה רשת בתי כלבו משגשגת ויוקרתית ברחבי גרמניה, שהעסיקה לא פחות מ-6,000 עובדים. בשנת 1934, לאחר שהקים הוצאת ספרים בגרמניה ("הוצאת שוקן"), עלה זלמן שוקן לארץ עם משפחתו. שנה לאחר מכן הוא רכש את עיתון "הארץ" מהאחים כהן כמתנת חתונה לבנו גרשום, ומינה אותו בשנת 1939 לעורכו הראשי של העיתון. את עמדותיו הליברליות ותפיסת עולמו, שהושפעה רבות מפועלו של אביו התעשיין, ביטא גרשום שוקן לאורך 51 שנותיו בעיתון. הוא הקנה לו צביון בורגני ואינטלקטואלי, ולאורך עשרות שנים בעט העיתון בממסד ובהסתדרות ודגל ביוזמה הפרטית. 

בשנת 1973 תפס את תפקיד הניהול בעיתון בנו, עמוס שוקן, שהמשיך את דרכם האידיאולוגית של סבו ושל אביו באדיקות חסרת פשרות ובעוינות גלויה ומופגנת כלפי רעיון העבודה המאורגנת. הוא גייס את עמוס יעקובי, מנהל דפוס מהתעשייה, בחור קשוח בעל ניסיון, במטרה לחזק את שליטתו בניהול העיתון אל מול עובדי הדפוס, ולהקשיח את עמדותיו באשר לתנאי שכרם. "כשבאתי לנהל את העיתון, ראיתי פה את התמונה של נמל אשדוד," מסביר עמוס שוקן, מו"ל "הארץ", את התנגדותו העזה לעבודה המאורגנת. "העיתון לא היה רווחי, והייתי צריך לעבוד מול כמה ועדי עובדים: ועד הדפוס, ועד הפקידים, ועד העיתונאים, ועד המפיצים. לכל סוגי העבודה היו איגודים: העיתונאים היו באיגוד הארצי של עיתונאי ישראל, עובדי הדפוס היו תחת האיגוד הארצי של פועלי הדפוס, הפקידים היו בהסתדרות. באיזשהו שלב הבנתי שאני משקיע שליש מזמני בהתדיינות מול ועדי העובדים. על כל שינוי הייתי צריך להתדיין איתם, הם הפריעו לי לנהל את העסק. כשרצינו להגדיל את העיתון בשני עמודים נוספים, היינו צריכים לקיים דיון עם ועד הדפוס, והוא רצה שלוש משמרות בתמורה. היו סדרים שעבדו שליש משרה וקיבלו משכורת מלאה. המשכורות של עובדי הדפוס היו גבוהות מאוד. גם עם העיתונאים היה מצב דומה. ראיתי שזה מגביל אותי וגם תופס כל כך הרבה זמן עבודה, עד שאמרתי שאני ככה לא יכול להמשיך לנהל חברה. יום אחד נכנס אליי אחד העיתונאים הבכירים ואמר לי: 'עמוס, יש לי הרגשה שכל הבניין הזה קיים בשביל ההכנסות של עובדי הדפוס.' במידה רבה זה היה נכון, כי כל דבר היה נתון למשא ומתן מבחינתם. אם אתה לא נותן להם את מה שהם רוצים, למחרת אין עיתון. אף מעסיק לא עומד בזה, זה שלטר ביד, כמו בחברת החשמל ובנמלים."

מהלך עסקי מפתיע שהוביל שוקן בשנות השבעים, הקמת רשת מקומונים בערים הגדולות, חולל מהפכה בענף התקשורת וסלל את דרכו של שוקן לחיסול העבודה המאורגנת בעיתון. אומנם את הדחיפה להקמת הרשת שאב שוקן מהפוטנציאל הגלום בנתח הפרסום המקומי, מהגידול המשמעותי במעגל הקוראים ומנסיקתו של "ידיעות אחרונות", שהרחיב באותה העת את תפוצתו וכבש את מקומו כעיתון הנפוץ במדינה – אך משקל לא מבוטל בהחלטה של שוקן להקים את העיתונות המקומית אפשר לייחס להתפעמותו מהפוטנציאל שגילה בה להגשמת כמיהתו הבלתי מוסתרת לחסל את העבודה המאורגנת בעיתון. עובדי "הארץ" הוותיקים, הן העיתונאים הן פועלי הדפוס, לא היו ערים לסכנה הטמונה בהקמת רשת המקומונים לכוחם הארגוני. כששוקן כינס את צוות עיתון "הארץ" בירושלים והציג בפניו את תוכניתו להוציא עיתון שבועי מקומי שיחולק בחינם ברחבי העיר, הם התייחסו לרעיון בבוז מוחלט. הם ראו בעיתון מסוג זה עיתון נחות, ונותרו אדישים להצעתו של שוקן להשתתף בהקמתו. דחיית הרעיון מצד עובדי "הארץ" בירושלים ונחישותו של שוקן לממש אותו יתבררו בהמשך כתחילתה של תקופה עסקית פורייה לעיתון, אך עגומה לעבודה המאורגנת בעיתונות הכתובה בכלל ובעיתון "הארץ" בפרט.

בקיץ 1979 הקים שוקן בירושלים את "כל העיר", המקומון הראשון ברשת החדשה, שתלך ותתפתח במרוצת השנים. הוא זיהה את ההזדמנות שנקרתה בדרכו לשנות את מערכת יחסי העבודה המוכרים לו, ותחת אפם של עובדיו המאורגנים גייס את עובדיו החדשים של המקומון ללא היוועצות עם ועד העובדים, בהעסקה בחוזים אישיים. לא חלפו חודשים ספורים, ובאוקטובר 1980 ביקש שוקן לשחזר את ההצלחה העסקית והארגונית גם בעיר הגדולה, והקים את מקומון "העיר" בתל אביב. את שני המקומונים הקים שוקן תחת חברה עצמאית העונה לשם "עיתונות מקומית בע"מ", ובכך עקף באופן חוקי את חובתו להעסקת העובדים במקומונים בהסכמים קיבוציים ככל עיתונאי "הארץ" המאוגדים. שוב התמהמהו עובדיו המאורגנים להבין את המשמעות מרחיקת הלכת של המתרחש תחת אפם, בשעה ששוקן קלט אף את עובדי "העיר" בחוזים אישיים בלי להתייעץ עם ועד העובדים ובלי ייצוג כלשהו של ארגון עובדים. "החלטתי שאם אני עושה עיתונים חדשים, אני לא עושה אותם בשיטה הישנה של הסכמים קיבוציים," משחזר שוקן. "ב'כל העיר' זה עבר בשקט, ולא הייתה התנגדות של הוועד כיוון שהעיתון היה ממוקם בירושלים ולא היה בפוקוס, ואף אחד גם לא הבין מה זה עיתון מקומי. אבל כשהקמנו את 'העיר' בתל אביב, העובדים התעוררו, וכבר קיימו הפגנה. הם הבינו שקורה פה משהו שלא בשליטתם. הם הבינו שאני מוציא עיתונים בלי שהעובדים החדשים יהיו מאוגדים יחד איתם. יותר מזה, הם התקוממו על כך שאני עושה זאת מבלי להזדקק להם, מבלי לעבור דרכם. הם התנהגו כמו במאפיה. אתה רוצה לפתוח חנות? צריך לשלם."

הצהרותיו הבהירות של שוקן, והדפסת העיתון בטכנולוגיה חדישה בעולם הדפוס המתפתח, הוציאו את עובדי הדפוס של העיתון להפגנות סוערות אל מול שתי דירות צנועות ברחוב גאולה בתל אביב, מקום משכנה החדש של מערכת עיתון "העיר" ופס הייצור שלו. "ראיתי את ההפגנה והתלבטתי מה לעשות," משחזר שוקן. "זה היה ליד כרם התימנים. ירדתי אליהם, ואז עבר שם איזה תימני זקן מהכרם ושאל אותי מה קורה פה. הסברתי לו, ואז הוא אמר לי: 'תשמע, תן להם להיכנס למערכת, שישבו שם כל השבוע, מה אכפת לך? תוציא את העיתון ממקום אחר. חשבתי לעצמי ואמרתי, רגע, זה רעיון טוב. ביקשתי מהעורכים שיורידו את הניירות עם הטקסטים בעזרת חבל לחצר האחורית בלי שיראו אותם, ושיטוסו לירושלים לעשות את העיתון מהמערכת של 'כל העיר'. וככה עובדי הדפוס ששבתו ישבו כל סוף השבוע במערכת בתל אביב, ואנחנו הוצאנו אותו מירושלים."

במאבק המכריע על עתיד העבודה המאורגנת בעיתון הייתה ידו של שוקן על העליונה. לאור הצלחתם המסחרית של המקומונים ולאור העובדות שנקבעו בשטח, השלימו עובדיו המאורגנים של "הארץ" עם המציאות החדשה ונמנעו מלעמוד עוד בדרכו של שוקן, שהוסיף לייסד מקומונים חדשים בזה אחר זה בכל רחבי הארץ בשיטת העסקה של חוזים אישיים. ההצלחה הפיחה בו רוח גבית, וכמה שנים מאוחר יותר הוא ביקש לשחזר אותה באמצעות הקמת עיתון ארצי, הדומה במאפייניו למקומונים. מלחמת לבנון הראשונה, שגררה את ענף העיתונות להפסדים כספיים כבדים, האיצה בשוקן לקדם את הרעיון. הוא רתם למשימה את עורך מקומון "העיר" לשעבר, חנוך מרמרי, ויחד הם הקימו את היומון "חדשות", שבישר את סוף עידן העבודה המאורגנת בענף. התקוממות עובדי "הארץ" לנוכח ההעסקה הישירה הגורפת בעיתון "חדשות" לא איחרה לבוא, אלא שעתה נדמה היה שהפגיעה במעמדם המקצועי של העיתונאים כמי שנושלו מהעשייה בעיתון החדש, גברה על דאגתם מפני הפגיעה בהתארגנות. במחאה על ההעסקה הישירה בעיתון צרו העיתונאים על בית הדפוס בחולון, וביקשו למנוע את הפצתו של הגיליון הראשון. אלא שמולם עמד שוקן, נחוש ומעודד מהצלחתו בהקמת רשת המקומונים. "שכרתי קבוצה של בריונים כדי להגן על בית הדפוס והבאתי הליקופטר כדי להוציא משם את העיתונים. הייתי נחוש לא לוותר," משחזר שוקן את ההפגנה הסוערת שלוותה באלימות. "העיתונאים כתבו עליי שלא יהיה חופש עיתונות בארץ אם לא תהיה עבודה מאורגנת בענף, שהעיתונאים יהיו תלויים במעסיק וישקלו פעמיים אם לכתוב משהו שלא ייראה לו, מחשש שיפוטרו. הם פחדו שהמו"ל ישלוט בתוכני העיתון." 

נבואות הזעם של העיתונאים התגשמו בעשורים הבאים בכלי תקשורת רבים. התנגדותם העזה אך המאוחרת של עיתונאי "הארץ" המאורגנים, המחסום האחרון שעמד בין שוקן להגשמת כמיהתו לשבירת העבודה המאורגנת ולמעבר להעסקה בחוזים אישיים, קרס, ועיתון "חדשות" אף הוא התנהל מיומו הראשון במתכונת של העסקה בחוזים אישיים. המהפכה הטכנולוגית בעולם הדפוס – חדירת הטכנולוגיה הדיגיטלית – ייתרה את עבודתם של רבים מעובדי הדפוס המאורגנים ב"הארץ". התפוררות העבודה המאורגנת הורגשה ביתר שאת בקרב העיתונאים. לאחר שהנהיג את ההעסקה הישירה ברשת המקומונים ובעיתון "חדשות", חש שוקן שבכוחו לחולל את המהפך אף במעוז ההתנגדות להעסקה בחוזים אישיים, עיתון "הארץ" עצמו, על עובדיו המאורגנים זה שנים ארוכות. הוא מינה את מרמרי לעורך המשנה, וזה גייס בתהליך זוחל עיתונאים רבים בחוזים אישיים. את צעדיו אלה גיבה שוקן בפירצה משפטית שחשפו עורכי דינו בהסכם הקיבוצי שעליו היה חתום עם אגודת העיתונאים, ולפיה בהסכם לא היה קיים כלל סעיף מפורש הנוגע להליך פיטורים. לקונה משפטית זו שמטה למעשה את מושג הקביעות מההסכם הקיבוצי של העיתונאים. 

הסוגיה המשפטית, שהגיעה לפתחו של בג"ץ, הוכרעה לטובת שוקן וסללה את הדרך להעסקה גורפת בחוזים אישיים בעיתון. איש כבר לא יכול היה לבלום את התפשטות התופעה בענף ואת צביונו החדש בתחום יחסי העבודה. לפיכך הסכימו מרבית עובדי "הארץ" לחתום על הסכמים אישיים, למעט קומץ עובדים ותיקים, שזכו להסדרי פרישה נאים. בכך השלים שוקן את המהלך שהביא לחיסולה של העבודה המאורגנת בעיתון "הארץ". לא חלף זמן רב, ושאר העיתונים הארציים אימצו את מודל ההעסקה הישירה. "כשהאשימו אותי כמי שהביא את החוזים האישיים לענף התקשורת, אמרתי שגם אם זה נכון, אני הייתי האיש שהביא את מה שהיה קורה ממילא," מסכם שוקן את תפקידו ההיסטורי בעולם העבודה המאורגנת. "הייתי הראשון, אבל במידה מסוימת רק ביטאתי את רוח הזמן."

השלכותיו של פירוק העבודה המאורגנת בעיתונות הכתובה לא איחרו לבוא. היומונים "על המשמר" ו"דבר", שופרה של העבודה המאורגנת ושל המדיניות הסוציאליסטית בארץ, החלו להיתפס כעיתונים אנכרוניסטיים. הכול פנו לתחרותיות ולסגידה לעולם העסקי. לא חלפו שנים רבות, ועיתונים אלה איבדו שיעור ניכר מקוראיהם ונקלעו למשבר כלכלי חמור. עיתון "דבר" חווה את פרפוריו האחרונים וניסיונות אחרונים להחייאתו באמצעות מיזוגו עם היומון הכלכלי "טלגרף" לא צלחו. בשנת 1995 הודפס גיליונו האחרון של "דבר", לפני ששקע אל מצולות ההיסטוריה. מעתה היה עיתון "דבר", שפיאר בעבר את מעמד העובדים, זיכרון ישן נושן. דפיו המצהיבים היו זיכרון נוסטלגי בארכיונים הלאומיים, זכר לימים שבהם שלטה ההסתדרות לא רק בשוק העבודה, אלא אף בעיתונות הכתובה ובעיצוב דעת הקהל בארץ.

בשלהי שנות התשעים אימצה התקשורת הישראלית ברובה את הקו הניאו-ליברלי שפשט במשק, והתמסרה לבעלי ההון בסיקור תקשורתי נלהב. אובדן ההשפעה של ההסתדרות ושל העבודה המאורגנת בענף העיתונות בעיתוי קריטי שבו חדרה המדיניות הניאו-ליברלית למשק הישראלי, לא בישר טובות למעמד העובדים. בשעה שההסתדרות נותרה ללא כל אמצעי תקשורת אוהד המזוהה עמה, והייתה נטולת השפעה במרבית תחומי החיים במדינה, אחזו בעלי הון פרטיים בבעלות על אמצעי התקשורת המרכזיים, בהם "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ". למעט קומץ פובליציסטים אמיץ, התפתחה בארץ תקשורת מגויסת שהחדירה בתודעת הציבור את משנתה ואת רעיונותיה של המדיניות הניאו-ליברלית. 

משנות האלפיים התהדקה זיקתה של התקשורת למדיניות הניאו-ליברלית, ונפוצה ביתר שאת בתקשורת האלקטרונית בראשית דרכה. שלושה גופי תקשורת חדשים בבעלות בעלי הון פרטיים הוקמו לצד ערוץ הטלוויזיה הציבורי הוותיק, בהם חברת הכבלים "הוט", הטלוויזיה בלוויין "yes" ו"עידן פלוס". נוסף על כך עלה לאוויר ערוץ מסחרי חדש, ערוץ 10, והצטרף לערוץ המסחרי המתחרה, ערוץ 2, שפתח את שידוריו עשר שנים קודם לכן. ערוצים מסחריים אלה התקיימו מהכנסות פרסום. ערוץ 1 הממלכתי איבד את ההגמוניה עם פרוץ הטלוויזיה המסחרית הרב-ערוצית, וזו לא התמהמהה וכפתה על צופיה הסקרנים הרגלי צפייה ותכנים חדשים ברוח המדיניות הכלכלית-חברתית השלטת. "תראה אילו דברים התקשורת התחילה לייצר באותן שנים," אומר אורי רמתי, יועץ תקשורת ויועץ אסטרטגי. "'גלגל המזל', 'משחקי הכסף', תוכניות טריוויה למיניהן שבהן המשתתפים זוכים בכסף מזומן ובמכוניות. תקציבי הפרסום בישראל היו אסטרונומיים, אלה תקציבים של עשרה משרדים ביחד. משרדי הפרסום היו מצלמים פרסומות בשדות רומניה, לא ידעו מה לעשות עם הכסף. עד אז איזה פרסומות היו? תשדירי שירות לטובת האזרח, 'שתה חלב', 'אכול פירות', 'לך להיבדק', 'לך להתנדב', 'חיים, תוריד את השלטר', 'היזהר, חפץ חשוד' – הכול היה הסברים לאזרח, עצות, כולם התחילו במילים 'נא', 'היזהר', הכול הוראות והנחיות. פתאום הגיע עולם חדש, העולם נפתח. דודו טופז בשיא הרייטינג שלו סיפר כמה טוב שיש תקשורת מסחרית, טוב שיש כסף, כסף זו לא מילה גסה. הוא הלך לעזור למובטלים בדרום, הגיע לאופקים, וזה נראה נורא, משפילים את המובטל. דודו מחלק צעצועים מתנת 'קלאב הוטל', כאילו שאין צעצועים באופקים. ויש לו גם צ'ק בשביל המובטל, עשרת אלפים שקל מתנת 'שופרסל'. התעללו באדם המובטל. זה שיקף את המדיניות ההזויה של אותם ימים. השפלה מצולמת, באים ומסדרים למובטל המסכן עבודה בעזרת לחץ תקשורתי. כל הדברים החשובים: הגנה על עובדים, פנסיות, צדק חברתי, לא היו על סדר היום של התקשורת, ובכלל לא משנה אם היא הייתה מאוגדת או לא. הנרטיב הזה היה מנת חלקו של כל מי שעבד בתקשורת. זה הקשר בין הון, שלטון, עיתון ומיקרופון. לא היה אפשר לפרוץ אל התקשורת בעזרת מסרים של צדק חברתי."

בשנים אלה קיבל השיח החברתי ביטוי שולי בתקשורת. רק מעטים מקרב אנשי התקשורת התייצבו בחזית המיקרופונים והמצלמות חדורי אידיאולוגיה סוציאל-דמוקרטית מובהקת. אלה היו קולות שנשמעו בשוליים וסווגו כמיעוט מטריד המנצל את מעמדו התקשורתי לקידום אג'נדה מדינית שמאלנית מוצהרת המתריסה נגד הימין. באופן פרדוקסלי ענף התקשורת האלקטרונית בעידן הניאו-ליברליזם הנוכחי, זה שנשא הבטחות מרשימות: לנתק את תלותו הפסולה של המדיום הטלוויזיוני בשלטון – האשמה שהוטחה בערוץ הממלכתי, ולהתנהל באופן עצמאי וחף מכל השפעה ממסדית, דווקא הוא נכרך בכבליו של השלטון בלולאת חנק, ואיבד את דרכו. כעת זהו ענף הנשלט בידי בעלי הון אחדים שהחזיקו בקבוצות שליטה ובאמצעי התקשורת המרכזיים בארץ. עוצמתם הכלכלית והקשר הפסול בין הון לשלטון, לא יכלו שלא לחלחל אל שוק העבודה.

דרך רצופת משברים – ענף התקשורת תחת עננה

מאמצע העשור הקודם שקע ענף התקשורת לתוך משבר כלכלי עמוק. משבר הסאבפריים (2007), שהתפתח מקריסת שוק הדיור האמריקני למשבר פיננסי כלל עולמי, הופעת החינמון "ישראל היום" (2007), שהסלימה את התחרות בעיתונות הכתובה, חדירת פלטפורמות האינטרנט בעידן הדיגיטלי ששינתה ללא הכר את המודלים העסקיים בשוק הפרסום – כל אלה הגבירו את התחרות על נתח פרסום שהלך והתכווץ, הובילו לצניחה חדה בהשקעות הפרסום, תרמו להעמקת הפסדיהם הכספיים של כלי התקשורת החשובים בארץ, והעמידו כמה מהם בפני סכנת סגירה ממשית. במציאות זו התערערה יציבותם התעסוקתית של העובדים, והם נותרו חשופים בפני מהלכי פיטורים מסיביים, קיצוצי שכר ופגיעה בתנאי העסקתם. 

באותן שנים הפך ענף התקשורת למלכודת דבש עבור רבים מעובדיו. מצד אחד, הוא העניק להם יוקרה מקצועית, השפעה ציבורית, מעמד אינטלקטואלי לא מבוטל וחיכוך מחמיא עם הדמויות החזקות, המשפיעות והמפורסמות בארץ. מצד שני, מאחורי תקתוק המקלדות הנמרץ במערכות העיתונים, מאחורי המיקרופונים הפתוחים בתחנות השידור, מבעד לדלתות בחדרי ההפקה והעריכה, מאחורי אור הזרקורים, עמדו לרוב עובדים המסופקים סיפוק עז מעיסוקם ומתוסכלים תסכול עמוק מתנאי העסקתם ומאי-יציבותם התעסוקתית. למעט שכבה מצומצמת של בכירים ו"טאלנטים" בענף, מרבית העובדים הועסקו בשכר נמוך, בתנאים סוציאליים ירודים ואף בצורת העסקה עקיפה כפרילנסרים נטולי זכויות. הם עמדו חדשות לבקרים בפני מהלכי התייעלות וקיצוצי שכר, והיטלטלו חסרי הגנה תעסוקתית בין משברים כלכליים תכופים שפקדו את הענף בזה אחר זה. ענף התקשורת הוא ענף תחרותי הרגיש לתנודות כלכליות: כמעט כל משבר כלכלי, גלובלי או מקומי, דחק בחברות הגדולות במשק לקצץ בתקציבי הפרסום עד יעבור זעם, ומשם הייתה קצרה הדרך לצניחה בהכנסות הפרסום של כלי התקשורת, מקור הכנסותיהם העיקרי, ולמהלכי התייעלות והידוק החגורה בענף.

העיתונות הכתובה נקלעה למצוקה הקשה ביותר. אם עד שנות התשעים המאוחרות נהנתה העיתונות הכתובה ממונופול על תקשורת ההמונים ומנתח פרסום רחב מצד חברות וגופים מסחריים שהתחרו על שטחי הפרסום בעיתונות בהשקעות נדיבות, הרי שמראשית שנות האלפיים, וביתר שאת בעשור האחרון, שינתה מהפכת האינטרנט את חוקי המשחק בענף. במרוצת השנים נגסה המדיה האינטרנטית בקהל הקוראים ובשטחי הפרסום של העיתונים והתייצבה כמתחרה משמעותית בזירה התקשורתית. בנוסף, ומכאן הדאגה הרבה לעתיד העיתונות הכתובה – גוגל, יוטיוב ופייסבוק, פלטפורמות תקשורת המונים אפקטיביות מבוססות מיקום, כבשו את הרשת, סחפו אליהן את המפרסמים ושינו לחלוטין את המודל העסקי בעולם הפרסום. הן אפשרו פרסום דיגיטלי מקוון (Ad Tech) בזמן אמת, בהתאמה אישית, בתדירות משתנה, ועל פי צרכיו של הלקוח ומיקומו המשתנה, יתרונות שהעיתונות המסורתית, מטבע הדברים, אינה יכולה להציע למפרסמים. מדיה זו התבררה כיעד נחשק עבור המפרסמים, ואלה צמצמו באופן ניכר את השקעות הפרסום באמצעי התקשורת המסורתיים לטובת מבזקי פרסום קופצניים וייעודיים בפלטפורמות האינטרנט החדשות והנחשקות, שהטילו עננה כבדה על העתיד הכלכלי של העיתונות הכתובה.

במצבם התעסוקתי חסר הוודאות, ללא כל הגנה מפני צעדי התייעלות בלתי צפויים ותכופים, היה נתון עתידם המקצועי של רבים מאנשי התקשורת בידי המו"לים והעורכים הראשיים. מטבע הדברים, הם שאפו לשמור על מקום עבודתם, על כן הם נשמרו שלא לסטות יתר על המידה מהקו הכללי שהוביל העיתון בתחום סיקורם. יהיה זה מופרז לדבר על התערבות ישירה של המו"לים בתכנים החדשותיים ובמאמרי הדעה, אך להלך הרוח הכללי הייתה השפעה לא מבוטלת על שיקול דעתם ועל השקפת עולמם החברתית-כלכלית של עורכי העיתונים. ההכרה שחופש העיתונות, מהערכים החשובים במדינה דמוקרטית מתוקנת, אינו יכול להתקיים מבלי שהעיתונאים יהיו מאורגנים וחזקים תחת הסכמים קיבוציים אשר יבטיחו את יציבותם התעסוקתית ולפיכך את עצמאותה של התקשורת בישראל – חלחלה במרוצת השנים אל אחרון העיתונאים בענף; אך ערב גל ההתארגנויות הייתה זו עדיין תקשורת המושפעת השפעה מכרעת מהמדיניות הכלכלית-חברתית שהכתיבו בעלי ההון השולטים בה.

על אף מצבו הכלכלי הקשה של הענף, נדמה שהשקעתם של בעלי ההון המחזיקים בכלי התקשורת השונים אינה נגזרת בהכרח משיקולים כלכליים גרידא, אלא במידה לא מבוטלת מהתועלת הרבה שמעניקה להם בעלות זו, בין השאר כמנוף לחץ על מקבלי ההחלטות בשלטון וכמוקד השפעה על דעת הקהל הציבורית. אלה משרתים את האינטרסים הכלכליים השונים של בעלי ההון הללו לקידום פעילותם העסקית הענפה במשק. כך הפכה התקשורת הישראלית לשבויה בידי קבוצה מצומצמת של בעלי הון, המחזיקים מלבדה בעסקים כלכליים נוספים (בעלות אלכסונית) ולפעמים אף ביותר מכלי תקשורת אחד (בעלות צולבת). הסכנות הנשקפות ממבנה בעלות ריכוזי זה בשוק התקשורת לא איחרו למצוא את ביטוין בכלל המדיה. ביוני 2013 הוגש לוועדת הכספים בכנסת מסמך המנתח את מבנה הבעלויות על כלי התקשורת בישראל ומפרט כמה מהסכנות הנשקפות ממבנה בעלות זה, בהן פגיעה בחופש הביטוי בחברה, צמצום מגוון הדעות בציבור ופגיעה בשוק הדעות, עיצוב דעת הקהל על פי אינטרסים כלכליים של בעלי השליטה בכלי השידור וסיקור חדשותי מוטה של תהליכים כלכליים שבהם יש לבעל השליטה אינטרס. 

מעורבותם העסקית הרחבה של בעלי העיתונים בענפים נוספים במשק הגבירה אט-אט את החשש מפני יחסי הון-שלטון-עיתון, ורק פובליציסטים מעטים התריעו נגד התופעה. מטבע הדברים, השפעתו המסוכנת של קשר פסול זה בין הון, שלטון ואמצעי התקשורת המרכזיים, שהלך והתהדק במרוצת השנים, חלחלה אל מערכות העיתונים וניכרה בתכנים שירדו אל הדפוס. העורכים הראשיים והעיתונאים, אף שיהדפו טענה זו בכל תוקף, היו ערים היטב לעמדה המצופה מהם שעה שניסחו את הכותרות הראשיות וערכו את המאמרים. הם נרתמו לכך תחת הלך רוח שבטי ששייך אותם לתפיסת העולם החדשה כחלק מהמהפכה התקשורתית. לפיכך, רבים מהם התנהלו על פי "רוח העיתון" ונמנעו מלעורר חוסר שביעות רצון אצל מעסיקיהם, בעלי העיתונים. אין זה מפתיע. אלה היו פני הדברים בתקופת שלטון מפא"י, אז הייתה העיתונות מגויסת לרעיונותיהם של קובעי המדיניות באופן נלהב לא פחות מכפי שהשתקפה המציאות התקשורתית בשנות התשעים, אך עתה מטוטלת זו לא נטתה לטובת העובדים. הכיסוי התקשורתי של נושאים חברתיים בכלל, ושל העבודה המאורגנת במשק בפרט, הלך ופחת, והופיע רק במקרים של מאבקי עובדים סוערים שפרצו במפעלים הכושלים בפריפריה, והצטלמו היטב על רקע צמיגים בוערים ומפגינים מתפרעים. 

התקשורת, המתקיימת תחת צלו של קשר הדוק זה בין בעלי ההון לשלטון, הושפעה מתפיסת עולמם, גויסה בעל כורחה לרעיונותיהם, ותרמה את תרומתה ליצירת דעת הקהל השלילית שהתפתחה בציבור ביחס לעבודה המאורגנת וביתר שאת ביחס לוועדים הגדולים והחזקים במשק. אלה זכו לסיקור תקשורתי חד צדדי, שלילי ומגמתי, שחשף אותם לפגיעה תדמיתית מתמשכת ולפיחות הולך וגובר במעמדם. בשנים אלה הוצגה ההסתדרות כסמל לסיאוב, והוועדים הגדולים הוצגו כגורם המרכזי ליוקר המחיה המכביד על הציבור. טיפוח דימויה העגום, הצגתה כשורש הבעיה בכלכלה הישראלית והלך הרוח האנטי-הסתדרותי הותירו את העבודה המאורגנת בעמדת נחיתות תקשורתית משמעותית. יתרה מכך, קשרי ההון-שלטון החלישו את המוטיבציה של הגורמים הרלוונטיים בשלטון להגביל את הריכוזיות במשק ולפקח על התופעות הפסולות שצוינו לעיל. היו אלה ימים שבהם חברות ענק במשק שהוחזקו בבעלותם של אילי ההון, רשמו רווחי שיא, ובעליהן זכו להערצה תקשורתית ולטיפוח דימוים כמודל להצלחה, ואילו הציבור הרחב שילם את החשבון החודשי המופקע וקרס תחת יוקר המחיה, והעובדים באותן חברות חוו מהלכי פיטורים כואבים ותרבות ארגונית פוגענית.

ככל שטענו העיתונאים לסיקור עצמאי וחף מכל התערבות או השפעה מצד המו"ל, ואכן קיים יסוד סביר להניח שכך היו פני הדברים, הרי שרוח המפקד, רוחם של המו"לים, הורגשה היטב בגיליונות שנערמו בבתי הדפוס ובתכנים שעלו על המרקע. מי ששולט בצביונו של העיתון, בקביעת התכנים שיראו אור, בעיצוב העמוד הראשי, בכותרות הראשיות שיתנוססו בעיתון, במיקומן של הכתבות בעיתון, בין אם יוצנעו, יישמטו או יובלטו, בגודלן של התמונות ובמסר שהן משדרות – הם קובעי המדיניות, העורכים הראשיים ואף העורכים הזוטרים יותר. אלה מודעים היטב לעובדה שפרנסתם תלויה בשביעות רצונם של בעלי העיתונים מהאופן שבו העיתון משקף את השקפת עולמם ומשרת את האינטרסים הכלכליים שלהם, ואך טבעי שאווירה זו תחלחל עד אחרון העובדים במערכת. 

רק עיתונאים מעטים העזו לצאת חוצץ נגד המדיניות השלטת ולסכן את עתידם המקצועי. סרט תיעודי ששמו "שיטת השקשוקה", שיצר העיתונאי ואיש הטלוויזיה לשעבר, חבר הכנסת מיקי רוזנטל בשנת 2008, סרט דוקו-אקטיביסטי המבקר בחריפות את קשרי ההון-שלטון במדינה, ובמרכזו משפחת עופר, בעלת השליטה בענפים רבים במשק, כמעט חיסל את הקריירה העיתונאית של יוצרו, לאחר שאף כלי תקשורת לא הסכים לשדרו. המום ומנודה הודח רוזנטל מהערוץ המסחרי שבו הועסק, ספג דחיות מהבנקים השונים, שסירבו להעניק לו הלוואות לכיסוי ההוצאות של הפקת הסרט, נתבע דיבה בידי משפחת עופר בסכום עתק של שלושה מיליון וחצי שקל, שקע בחובות כבדים, וטען לרדיפה ולכניעת התקשורת בפני בעל ההון. הרושם העז שהותיר הסרט על צופיו עורר תהיות קשות על יחסי ההון-שלטון במדינה ועל מעורבותה של התקשורת בקשר פסול זה, אך פרט לסיפור העיתונאי המקומם הבליט המקרה את חשיבותה של העבודה המאורגנת בענף התקשורת לחופש העיתונות. "כשחיסלו את העבודה המאורגנת בענף ועברו לחוזים אישיים, זה פגע קודם כול בנורמה המקצועית," מסביר חבר הכנסת רוזנטל, יוצר הסרט ומי שהיה עד מקרוב, כעורך עיתון "חדשות", למהלך של חיסול העבודה המאורגנת בענף. "אנשים חושבים שאיגוד מקצועי נועד רק להשיג עוד ועוד תנאים לעובדים, אבל איגוד מקצועי שומר על האתיקה שלך ועל הקוד המקצועי שלך כעיתונאי. אם בא אליך המו"ל ואומר לך 'תכתוב שחור אחרת אני אפטר אותך' – אז אם יש לך חוזה אישי, אתה תכתוב מה שהמו"ל שלך ביקש, ואם אתה מאורגן בארגון עיתונאי מקצועי, ואתה בא לוועד ואומר 'רגע, המו"ל הכריח אותי לכתוב שקרים,' אז הוועד מתערב, והמו"ל לא יכול להשפיע. העובדה ששברו את העבודה המאורגנת בעיתונות פגעה באופן קשה מאוד בחופש העיתונות ובאתיקה העיתונאית. יכול להיות שעיתונאי בכיר לא יושפע מזה, אבל אם אתה עיתונאי זוטר או אפילו עיתונאי ותיק, יהיה לך מאוד קשה לעמוד מול המו"ל שלך. לעומת זאת, אם אתה מאוגד בוועד עיתונאים, אז ההתארגנות המקצועית דואגת קודם כול לאתיקה ולמעמד שלך כעיתונאי."        

מטבע הדברים, איש מהמו"לים ומבעלי ההון אינו תומך בעבודה המאורגנת ואינו נלהב לארח אותה בחצרו הפרטית. יחד עם זאת, נשאלת השאלה כיצד אג'נדה זו נגד העבודה המאורגנת אחזה ברבים מהעיתונאים לאורך השנים. "זה חלחל להרבה עובדים במשק," מסבירה העיתונאית עינת פישביין. "אבל לעיתונאים זה ייחודי, כי הם חיים בתחושה מוטעית שהם חלק מאיזושהי אליטה בכל מיני מובנים. באיזה שלב אני מניחה שהעיתונאים הבחינו שהם לא אליטה כי השכר ירד והמעמד שלהם התפרק והתפורר והפך למעמד נמוך על גבול העוני. אבל ברגע שאתה חלק מהתקשורת, יש תחושה שאולי אתה בעצם כן בצד של החזקים, בצד של המו"ל שלך, בצד של בעלי ההון, בצד המסקר. אתה מתחכך עם פוליטיקאים, עם אנשי מערכת הביטחון, עם מפורסמים. נדמה לך שאתה שם, אבל אתה לא שם. התקשורת מיעטה נכון לאותן שנים לכתוב על המציאות החברתית-כלכלית הקשה, ואם היא כתבה, זה הוכנס בכל מיני תחומים מאוד ברורים, לא ביום-יום, אלא בימים שבהם מציינים אירועים כמו יום העוני, מועד פרסום הדוח של ביטוח לאומי. היא לא התחככה עם הפועלים. הפועלים זה תמיד ההם שבאים לסקר אותם, אלה שמבעירים צמיגים בשערי המפעל, העניים והרעבים עם המקרר הריק, זה תמיד הם. אנחנו העיתונאים באים מתל אביב בדרך כלל, אשכנזים יותר או פחות, בני מעמד הבינוני-הגבוה, לפחות במקור, זו איזושהי אליטה. העיתונאים לא רצו לעמוד באותו מקום שבו עמדו עובדי 'פרי הגליל'. מי רוצה את זה אם יש לו אפשרות לבוא ולסקר מאבק של אחרים בחולצה מכופתרת ועט ודף או במצלמה? איזה עיתונאי יתנדב להיות חלק מזה? העיתונאי נאחז במעט הפריבילגיה שיש לו, אבל הפריבילגיות האלה הלכו והתמעטו במשך השנים בלי שאנחנו העיתונאים שמנו לב. זה בא לידי ביטוי בשכר הנמוך, בתנאים שהלכו והידרדרו, בפיטורים הקלים, בתחלופה הגבוהה של העיתונאים, ובידיעה שאתה כבר לא חופשי לעשות מה שאתה רוצה כי אתה תלוי לפרנסתך במי שמכתיב לך מה לעשות. אתה תלוי בבעל ההון. התקשורת בשנים האלה מכוונת לבעלי ההון, לפוליטיקאים, לממסד, לעמדה של כוח. המטרה של התקשורת הייתה להנחיל להמונים את שנאת העבודה המאורגנת דרך שנאת ההסתדרות."

ככל שנקפו השנים במהלך העשור הקודם, מצאו את עצמם העיתונאים בחוסר ודאות תעסוקתי בדומה לשאר העובדים במשק. לפתע היה עליהם להתעמת עם המציאות שהם עצמם היו שותפים מרכזיים בהתהוותה, ששחקה את מעמדם, ערערה את מצבם הכלכלי, נידתה את רעיון העבודה המאורגנת, ביטלה את הלגיטימיות שלהם לדרוש חלוקת רווחים צודקת ולפעול לשיפור תנאיהם וליציבותם התעסוקתית, והזמינה את תופעת ההון-שלטון, שהובילה לפיחות במעמדם המקצועי. במציאות שנוצרה חלחלה ההכרה בקרב עיתונאים רבים בצורך בשינוי מרחיק לכת ובהשבת העבודה המאורגנת לענף. "פתאום אתה מגלה בענף הרבה דברים שמנוגדים לאתיקה העיתונאית," אומר יאיר טרצ'יצקי, מי שלימים היה מגרעין המייסדים של "ארגון העיתונאים בישראל" ומשמש כיום כיו"ר הארגון. "עם השנים אתה רואה כל מיני תופעות פסולות בענף, ואתה יודע שהעיתונות לא צריכה להיראות ככה. אתה מגלה התערבות רבה של המו"לים בתכנים, אתה רואה תחלופה גדולה של עיתונאים, אתה רואה פגיעה תעסוקתית, ואז אתה בא ואומר 'רגע, צריך לשנות את כל מה שקורה פה,' ואתה מבין שאתה לא תוכל לעשות את זה לבד. אתה יכול להשלים עם מה שקורה, לזרום עם זה ולספר לעצמך סיפורים שזה בסדר, או לעזוב או לחכות שיפטרו אותך, לא הייתה כל אופציה אחרת. התחושה הייתה שכעיתונאים בודדים היכולת שלנו להילחם בתופעות הללו הייתה מוגבלת מאוד. אני תמיד התקוממתי, התווכחתי והייתי מסומן כפרובלמטי, כי כשאתה מנסה לשנות לבד אתה נתפס כבעייתי כאילו שהבעיה היא בך, אבל כשכולם יחד מנסים לשנות אז אי אפשר להגיד שהבעיה היא בכולם. הבנתי שהחיבור בין העיתונות להתארגנות הוא בלתי ניתן להפרדה, כי בסופו של דבר עיתונאי שיש לו יציבות תעסוקתית הוא עיתונאי שיכול לעשות את העבודה שלו בצורה טובה יותר וחופשיה מלחצים ומהשפעות חיצוניות. חלק מההידרדרות בתחום העיתונות נבע גם מהעובדה שהמעמד התעסוקתי של העיתונאים נפגע כתוצאה מפירוק העבודה המאורגנת. התחום הזה הפך עם השנים לעבודה סטודנטיאלית. באו אנשים לשנתיים כעבודה צדדית במהלך הלימודים, סיימו את התואר וברחו, אנשים מוכשרים שיכלו לעבוד בעיתונות 30 שנה. הבנתי כמו רבים שחייבים לשנות את המציאות בענף."

ניצני התארגנות ראשונים בענף

דז'ה-וו בעיתון "הארץ"

ניצנים ראשונים להתארגנות עובדים בענף התקשורת הופיעו בעיתון "הארץ" בשנת 2007. העיתון שבראשית ימיו ניצב כאופוזיציה עיקשת נגד שלטון מפא"י, שהתריס לאורך כל שנות פעילותו נגד המדיניות הסוציאליסטית, שהצדיע הצדעה מתוחה ומלאת הערצה למדיניות הניאו-ליברלית והיה הראשון שהעביר את עובדיו מהעסקה מאורגנת בהסכם קיבוצי להעסקה בחוזים אישיים – דווקא הוא חווה התארגנות עובדים מטלטלת בין כתליו. 

באותה שנה החלו את עבודתם במערכת "הארץ" שני משכתבים צעירים, יאיר טרצ'יצקי ויואב ריבק, שזמן רב רקמו במוחם את רעיון הקמת הוועדים בענף התקשורת. הם התחבטו בדבר במשך שנתיים עוד כשעבדו יחד בעיתון "מעריב" בשנת 2005, אך התקשו למצוא אוזן קשבת לרעיון שנחשב בעת ההיא להרפתקה מהפכנית, כמעט חסרת היתכנות מעשית, לא כל שכן עבור משכתבים זוטרים בעיתון. הדבר היה אחרי עשורים רבים שבהם לא נראו התארגנויות בשטח, למעט ניסיונות ספורים וכושלים במפעלים רחוקים בפריפריה. חזון ההתחדשות של עולם העבודה המאורגנת בהסתדרות טרם נולד, ורק קולות בודדים של צעירים שהחלו לגלות עניין בהתארגנות כאמצעי אכיפה לפגיעה בזכויות עובדים בקעו מהקליניקה המשפטית באוניברסיטת תל אביב. והנה, במאי 2007, זמן קצר לאחר שנקלטו בעיתון "הארץ", נקלעו טרצ'יצקי וריבק שוב למציאות מתסכלת שקירבה אותם להגשמת רעיון ההתארגנות. התמרמרות מתמשכת בקרב המשכתבים בעיתון עקב הרעת תנאי העסקתם הובילה אותם לקיים סדרת פגישות שבמהלכן התחבטו בשאלה כיצד לנהוג. 

"הרגשנו חוסר אונים מאוד גדול בכל הקשור לתנאי ההעסקה שלנו," מסביר טרצ'יצקי. "זה לא היה רק השכר הנמוך. מה שהפריע לנו יותר היו כל מיני גזירות שהפילו עלינו פתאום. זה קרה בכל העיתונים. ב'מעריב' החליטו פתאום שהם יכולים להזמין כל עורך לעוד משמרת בלי לשלם לו. אמרו לנו שזה לא נורא כי זו רק משמרת אחת, אבל בעיניי זה היה עניין עקרוני. התקוממתי. באחת הישיבות קמתי ואמרתי למנהל שאם זו רק משמרת אחת וזו לא בעיה, אז שנמרודי יספוג את זה. ניגש אליי צלם אחד אחרי הישיבה ואמר לי 'כל הכבוד, אבל פה לא אומרים דברים כאלה, יפטרו אותך.' הייתי קול בודד, אנשים פחדו לדבר, כעובד אתה מרגיש מאוד חלש, אבל לא יכולתי לשתוק, הייתה לי מודעות ורגישות לדברים האלה. זה הגיע ממקום אידיאולוגי, מתוך תפיסת עולם שספגתי ב'נוער העובד והלומד', מתוך ההבנה של משמעות העבודה המאורגנת וחשיבות התאגדויות העובדים, גדלתי על זה בתנועה, כתבתי על זה תמיד. בעיתון 'הארץ' באו ואמרו לנו שאנחנו צריכים להתחיל להעביר שעון נוכחות כל יום. עד אז העיתונאים לא היו מחשבנים לשעות, היינו באים ועושים את העבודה שלנו על הצד הטוב ביותר, ואם היה צריך להישאר מסיבה כלשהי אנשים היו נשארים לעבוד כמה שצריך, אף אחד לא מיהר ללכת הביתה, הייתה אווירה טובה. פתאום באו והנחיתו עלינו שעון נוכחות. ורשבסקי (יוסי ורשבסקי, המנכ"ל, ד"ו) רצה להתייעל. הוא חשב שאם הוא יתחיל להעביד אנשים לפי שעון נוכחות, ההנהלה תראה שהם בקושי עובדים ואז תוכל להוריד להם שכר. בפועל כולם עבדו יותר וקיבלו שכר גבוה יותר, אבל החרדה הזאת שהם הכניסו באנשים ותחושת חוסר האונים מעצם הידיעה שיום אחד הם יכולים לבוא ושנות לך את תנאי ההעסקה בלי לשאול אותך, זה דבר שהיה בלתי נסבל. זה חיזק את הצורך וההבנה של האנשים שצריך להתאגד."   

תוך זמן קצר גיבשו סביבם טרצ'יצקי וריבק גרעין עיתונאים שהיה נלהב מרעיון הקמת ההתארגנות, בהם המשוררת תהל פרוש, ששימשה עורכת בעיתון "דה מרקר", העיתון הכלכלי של "הארץ"; אריאל גוטליב, עמיתה למערכת, פעיל פוליטי נמרץ וחבר בתנועת מאבק סוציאליסטי; וקרן דותן. לאחר שהרחיבו את מעגל המייסדים בעיתונאים ותיקים ומוערכים נוספים בעיתון, בהם רותי סיני, זוכת פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה ויובל יועז, פנו המייסדים לקליניקה המשפטית לזכויות עובדים באוניברסיטת תל אביב וביקשו שזו תוביל את המהלך. מלווים בעו"ד איתי סבירסקי, מנחה התוכנית באוניברסיטה, וממייסדי ארגון "כוח לעובדים", הם פנו ליו"ר מרחב תל אביב בהסתדרות ונדחו כלאחר יד בנימוק שהעיתונאים אינם מייצגים את כלל עובדי עיתון "הארץ", לרבות המפיצים הפזורים ברחבי הארץ, ולפיכך אינם יחידת מיקוח נפרדת. על אף הדחייה לא הרפו המייסדים מרעיון הקמת ההתארגנות. הם פנו אל אגודת העיתונאים בתל אביב וזו החלה לארגן את עיתונאי "הארץ" תחת האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל. 

הדרך להתארגנות באותם ימים הייתה משולה להליכה בעלטה מוחלטת. "יצאנו להתארגנות בתקופה שכמעט לא היו יוזמות כאלה, הייתה תחושה שחייבים לעשות משהו," אומר גוטליב. "כמעט תמיד יש איזה טריגר שבגללו פורצת ההתארגנות, רוב ההתארגנויות לא פורצות סתם ביוזמת העובדים, אלא בתגובה לצעדים שנוקטת ההנהלה. אצלנו זה פרץ בעקבות החלטת ההנהלה לבצע שינוי בחישוב השכר במשמרות כפולות, בלי לשאול את העובדים או להתייעץ איתם. עקרונית זו החלטה שהייתה בסמכותה הבלעדית של ההנהלה, אבל כשהם החליטו על שינוי שמשפיע על השכר של כל כך הרבה עובדים, הם היו צריכים להביא בחשבון שזה עלול להרגיז אותם. בנוסף, ההנהלה החליטה לחייב את העובדים להחתים כרטיס, דבר שלפני כן לא היה נהוג. זה פגע בתחושה של הרבה אנשים בעיתון. כל זה קרה בתקופה של צמיחה, לפני המשבר. העובדים הרגישו שיש כסף במשק, אבל הוא לא מגיע אליהם, וזה אחד הדברים שמעודדים התארגנות, במיוחד כשבחוץ אין אבטלה והעובדים פחות מפחדים." 

רעיון ההתארגנות הסעיר את רוחם של המייסדים, אך עורר ברבים מהעיתונאים חשש כבד. היו בהם עיתונאים ותיקים שעוד זכרו היטב את ימיו הסוערים של העיתון בשנות השמונים, כשהמו"ל עמוס שוקן ניהל מלחמת חורמה נגד עובדי הדפוס והעיתונאים המאורגנים ושבר את העבודה המאורגנת בעיתון. המראות הבלתי נשכחים של המסוק ששכר שוקן לחילוץ העיתונים המודפסים מבית הדפוס הנצור בחולון שעל שעריו צרו העיתונאים ועובדי הדפוס השובתים, עדיין הבזיקו בזיכרונם מפעם לפעם. אלא שבחלוף כשני עשורים, דסק הכתבים ב"הארץ" היה מאויש בדור חדש של עובדים שלא ידע את ימי העבודה המאורגנת בעיתון. בעיני רבים מהם נחשבה ההסתדרות למוסד ארכאי המרוחק מרחק רב מתפיסת עולמם, וועדי העובדים לא היו אלא מטרה נוחה לכתבות ארסיות ולביקורת חריפה. לאספת העובדים הראשונה שארגנו גוטליב וחבריו הגיעו בחשש רב כמאה עיתונאים בלבד מכלל 500 העיתונאים שהועסקו בעיתון. השמועות על "מרגלים" מטעם ההנהלה שהסתננו לאספה, השאירו את מרבית העיתונאים ספונים בדסק החדשות. במעמד האספה קיבלו המייסדים את הסכמת העיתונאים להתאגד תחת אגודת העיתונאים בתל אביב, ונבחרו לשמש כוועד הפעולה. באספת העובדים הבאה הוכפל מספר המשתתפים שאזרו אומץ והצטרפו לתמוך בגלוי ברעיון ההתארגנות. האתגר הבא שעמד בפני גוטליב וחבריו היה החתמת שליש מהעיתונאים להתארגנות. "זה לא היה קל," אומר גוטליב, "בהתחלה היו כמה עשרות עובדים שחתמו בקלות, אבל בהמשך היו הרבה מתנדנדים שנלחמנו עליהם הרבה זמן כדי להגיע לשליש. אתה לא תמיד יודע מה זה השליש הזה, אין לך כעובד את הנתונים שמחזיקה ההנהלה. כל זמן שלא הגשנו את הטפסים, עמוס שוקן לא הסכים להכיר בהתארגנות. היה ברור מאוד שהוא לא מעוניין בזה, מבחינתו התארגנות עובדים הייתה כאב ראש שהוא חשב שכבר נמצא מאחוריו, אבל הוא עשה את זה בצורה עדינה יחסית, הוא לא הבוס שמתנכל ישירות למובילי ההתארגנות. השיטה שלו הייתה להגיב במכתבים לעובדים."

בספטמבר 2007, ארבעה חודשים לאחר פרוץ ההתארגנות, כשקצב ההחתמות דשדש ונדמה היה ששוב עלה בידו של שוקן להרחיק מקרבו את התארגנות עובדיו, התרחש המפנה מכיוון בלתי צפוי. התכנסות עיתונאים להרמת כוסית לרגל ראש השנה לא אמורה הייתה לחרוג מדברי ברכה וגינוני פיוס באווירת החג, אלא שאז התייצב מול העובדים יוסי ורשבסקי, מנכ"ל העיתון, והפתיע את עובדיו באמירה בוטה וחריפה נגד מובילי ההתארגנות שלפיה העיתון מתמודד עם "אויבים מבית". האמירה שכוונה כלפי ראשי ההתארגנות התסיסה וקוממה באחת את העיתונאים. מקצתם עזבו את המקום בהפגנתיות. רבים מהם, שהיו עד אז אדישים למהלך ההתארגנות, מרביתם עיתונאים בכירים, מובילי דעת קהל חברתיים, התרעמו למשמע הדברים והתקוממו על הטרמינולוגיה שבה בחר ורשבסקי להשתמש ערב החג נגד מייסדי ההתארגנות ונגד זכותם החוקית לחופש התארגנות. "זה היה רגע שבו הבנו שאפשר לרתום את הבכירים בעיתון להתארגנות," מסביר טרצ'יצקי, "היו שם עיתונאים כמו אבירמה גולן, זאב שיף, עיתונאים בכירים, אמרנו להם 'לא יכול להיות שאתם דוגלים בזכויות אדם, אבל כשקוראים לנו "אויבים מבית" משום שמימשנו זכות בסיסית שעומדת לזכות העובדים, זכות ההתארגנות, אתם תעמדו מהצד ולא תעמדו לצדנו." 

לימים, בנובמבר 2015, התראיין ורשבסקי  לתוכניתו של פרופ' יורם יובל, "שיחת נפש", המשודרת בטלוויזיה החינוכית, והביע הסתייגות מאמירתו המקוממת. "עם הזמן פיתחתי תיאוריית חיים מאוד קפיטליסטית, מאוד קשוחה בצד הקפיטליסטי שלה מול העובדים," סיפר ורשבסקי בריאיון גלוי לב, "לשיא זה הגיע כשהייתי מנכ"ל עיתון 'הארץ'. התאגדו עובדים ב'הארץ', ואני באיזה סוג של התלהמות, שהיום אני מצטער עליה מאוד, באיזו הרמת כוסית של ראש השנה, קראתי להם 'מחבלים'. על הדבר הזה הייתי חוזר בי היום, אני מבקש מהם סליחה".

תסיסת העיתונאים הובילה לסחף של החתמות עד להשגת השליש הדרוש. אך דווקא לאחר שחצתה את אחד השלבים המכריעים, עמדה ההתארגנות בפני משבר. שוקן, שקיבל מעובדיו את מכתב היציגות, עמד על דעתו לקבל לידיו אף את טפסי ההצטרפות של החותמים ועורר מחלוקת קשה בקרב חברי הוועד בשאלה האם להיענות לדרישתו. היו אלה ימים שבהם הצטרפות חשאית להתארגנות עובדים נחשבה צעד אמיץ ונועז הכרוך בסיכון מקצועי ופחד מצמית מפני חשיפה. איש מעיתונאי "הארץ" לא רצה להיחשף ולסכן את עתידו המקצועי. הצעתם של חברי הוועד לפנות לבורר מוסכם שיקבל לידיו את הטפסים, נתקלה בסירוב מוחלט מצד המו"ל. 

ביוני 2007, בסופה של מחלוקת פנימית ממושכת בסוגיית העברת הטפסים, התדפקו חברי הוועד על דלתו של שוקן כשבידם חתימותיהם של יותר משליש מעובדי "הארץ", ודרשו לפתוח עמו במשא ומתן על ההסכם הקיבוצי. הייתה זו התארגנות ראשונה בעיתונות הכתובה מאז נפילת העיתונים "דבר" ו"על המשמר" באמצע שנות התשעים, אחרוני העיתונים המאוגדים. שוקן התקשה כאמור לקבל את רעיון התארגנות העובדים. לא היה זה מפתיע. האיש שקרא תיגר כמעט לבדו במשך שנים רבות על העבודה המאורגנת, ראה שוב לנגד עיניו את הדרישה להסכם קיבוצי כזיכרון נשכח ששב ומכה בו, אך בסופו של דבר, כעבור שבועיים, הוא נאלץ להכריז על הכרה בהתארגנות במכתב רשמי שהוציא לעובדיו. "לא הייתה לי ברירה, לקחתי ייעוץ משפטי והייתי חייב להכיר בהם," אומר שוקן, "עשיתי קצת קשיים, כן שליש, לא שליש, אבל החוק חייב אותי. הבנתי את הצורך שלהם ואת הצורך שלנו לחיות בעולם של שיתוף, אבל ידעתי שיש דברים שאני לא אתפשר עליהם. אני מכיר בהתארגנות, אבל אני לא פותח קביעות מחדש בעיתון 'הארץ'."

אומנם אין להקל ראש בהכרה שהעניק שוקן להתארגנות העובדים, אך משמעותה הייתה הצהרתית בלבד ונטולת תוקף מעשי בשל סירובו העיקש לנהל משא ומתן עם נציגי הוועד. רק שנתיים מאוחר יותר, במסגרת תיקוני החקיקה, נכנסה לתוקפה בחוק הסכמים קיבוציים חובת המעסיק לנהל משא ומתן עם עובדיו המאורגנים, אך בעת ההיא דבר לא הרתיע את המו"ל הוותיק מלדבוק בעמדתו העיקשת נגד שיטת העסקה בהסכם קיבוצי. "פעלנו בטקטיקה הפוכה," אומר אהוד אנג'ל, מהעיתונאים הוותיקים בעיתון. "גיבשנו רשימת דרישות, נפגשנו עם ההנהלה ואמרנו 'בסדר, נדון על הסכם קיבוצי בסוף, בינתיים בואו תשמעו את התביעות שלנו, נדון עליהן, ואם נגיע להסכמות, נעלה אותן על הכתב בהסכם קיבוצי.' העלינו את הדרישות, על רובן שמענו 'לא', ועל מיעוטן שמענו 'נשקול ונשיב לכם,' וכך התחיל תהליך של הידברות שנמשך שנה וחצי. בעצם התנהל משא ומתן על הסכם קיבוצי. ההנהלה הגיעה למסקנה שהסכם קיבוצי הוא לא בהכרח דבר שלא עולה על דעתה." 

אף-על-פי-כן, במשך שבע שנים התנהל ועד עיתונאי "הארץ" כיצור כלאיים בנוף העבודה המאורגנת: עובדיו המאורגנים באגודת העיתונאים הועסקו בחוזים אישיים בלא הסכם קיבוצי, שמרו על ריחוקם המסורתי מההסתדרות והקפידו להבדיל את עצמם מהעבודה המאורגנת המסורתית הנהוגה בארץ. 

במאי 2008, זמן קצר לאחר שהכריז שוקן על ההכרה ביציגות עיתונאי "הארץ", הביטו טרצ'יצקי וריבק אל עבר היעד הבא שהציבו לעצמם שלוש שנים קודם לכן ב"מעריב" – הקמת ועדי עובדים בכל אמצעי התקשורת בארץ, יעד יומרני ושאפתני שנחשב בעת ההיא רחוק מהישג יד. מלאי התרוממות רוח ממהלך ההתארגנות ב"הארץ", הם הקימו במסגרת אגודת העיתונאים בתל אביב את החטיבה הצעירה, ורתמו למהלך עיתונאים נוספים, בהם מתן חודורוב, אז עוד כתב צעיר בגלי צה"ל, אלון גולדשטיין, המשנה לעורך "ידיעות אחרונות", לילך ויסמן, הכתבת הפוליטית של עיתון "גלובס", לינוי בר גפן ואסף ליברמן. בקול קורא שעליו חתמו 15 עיתונאים הם הזמינו את כלל העיתונאים לכנס ייסוד בבית סוקולוב וביקשו לסחוף אותם אחר רעיון ההתארגנות. לא פחות מ-400 עיתונאים נענו להזמנה והצטופפו בבוקר יום שישי באולם רחב הידיים בבית סוקולוב. בין הדוברים המרכזיים שנשאו דברים לצד טרצ'יצקי ובר גפן, היו העיתונאים הבכירים אילנה דיין ודורון גלעזר, העורך הראשי של מעריב. 

אפשר ששם בכנס הייסוד בבית סוקולוב נזרע רעיון ההתארגנות במוחם של רבים מהעיתונאים שנטלו בהמשך חלק בגל ההתארגנויות בענף. הם ביקשו לתרגם את ההצהרות משלהבות היצרים שעלו מהפודיום המכובד למהלך ממשי במערכות העיתונים והטלוויזיה, אך בסופו של דבר השפעתה של החטיבה הצעירה על יחסי העבודה בענף התבררה כשולית. למעט הצלחתה בראשית דרכה עם הובלת ההתארגנות של עובדי "הארץ" במסגרת אגודת העיתונאים ותרומתה לגיבוש העיתונאים בענף באמצעות כנסים וקורסי הכשרה, היא דשדשה והתקשתה להגשים את יעדיה בתחום התארגנויות העובדים בישראל. 

בצל המשבר – ניסיון התארגנות כושל ב"מעריב"

באוגוסט 2008, כשנה לאחר התארגנותם של עיתונאי "הארץ", ושלושה חודשים לאחר כנס החטיבה הצעירה באגודת העיתונאים שהסעיר את רוחם של עיתונאים רבים והצית בהם את רעיון ההתארגנות, יצא לדרך מהלך התארגנות בעיתון "מעריב". שורה של צעדי התייעלות ופיטורים כואבים שביקשה ההנהלה להוציא אל הפועל להבראת העיתון ולחילוצו מהפסדיו הכספיים הכבדים, עוררו חשש בקרב העיתונאים. כמה מהוותיקים שבהם, שעוד זכרו היטב את ימיו של העיתון כשהיה מאורגן, ראו את שקיעתו של העיתון ואת ההשלכות הצפויות על העובדים, ועודדו את עמיתיהם הצעירים במערכת לפעול בדחיפות להקמת ועד עובדים בעיתון. הם פנו בחשאי אל העיתונאי נועם שיזף, עורך במוסף "סופשבוע" בעיתון, וזה נרתם לרעיון יחד עם 14 כתבים ועורכים נוספים, והחליט לארגן את עובדי העיתון לראשונה בענף תחת ההסתדרות הכללית ולא דרך אגודת העיתונאים. כצפוי, מהלך ההתארגנות נתקל בהתנגדות עזה מצד הנהלת העיתון. היא התריעה בפני העובדים שהמהלך עלול להוביל לסגירת העיתון, שהיה נתון במשבר כלכלי עמוק, ואף דחקה בהם להסכים לקיצוץ רוחבי בשכרם כחלופה למהלך פיטורים מתוכנן. על מצבו הכלכלי הקשה של העיתון לא התעוררה כל מחלוקת. בשיאו של המשבר עמדו הפסדי העיתון על סכום המתקרב ל-80 מיליון שקל בשנה, ותפוצתו ירדה בקצב של 5,000 מנויים בכל חודש. "היה לחץ מאוד גדול מצד ההנהלה שלא לחתום על טפסי ההצטרפות להסתדרות, ולחתום על קיצוץ שכר," משחזר שיזף. "אמרו לנו שאנחנו מסכנים את העיתון ושהוא ייסגר בגלל הוועד. ההנהלה התנגדה להכנסת ההסתדרות. הטענה שלהם הייתה, והרבה עובדים האמינו לה, שהכנסת ההסתדרות ליחסי העבודה ב'מעריב' תקשה מאוד על מכירת העיתון או על הזרמת כספים להבראתו."

ההתנגדות שגילתה ההנהלה יצרה פילוג ומחלוקת בין העובדים בעיתון. מקצתם השתכנעו מעמדת ההנהלה שחבירה להסתדרות עלולה להשפיע על עתיד העיתון ולסכן את עתידם התעסוקתי. הדמויות המיוסרות ביותר במשברים מסוג זה הם העורכים הראשיים בעיתון. אלה נקרעו לרוב בין מחויבותם כלפי המו"ל לשיפור התוצאות העסקיות של העיתון ובין קרבתם האישית לעיתונאים ומחויבותם המקצועית לאיכות התכנים בעיתון. ייתכן כי בכך הייתה נעוצה עמדתו האמביוולנטית של דורון גלעזר, העורך הראשי של העיתון לצדה של רותי יובל בימי המשבר הקשים. אם בכנס התמיכה בחטיבה הצעירה של אגודת העיתונאים הוא הביע תמיכה פומבית ונלהבת ברעיון ההתארגנות בענף, הרי שכאשר זו פרצה בדסק המערכת שבאחריותו הוא הביע הסתייגות מוחלטת מחבירה להסתדרות, מחשש שהדבר ירתיע וירחיק משקיע פוטנציאלי, שבו ראה את גלגל ההצלה של העיתון. "הדילמה שלי כעורך ראשי הייתה מאוד קשה," מסביר גלעזר. "הדילמה של העורכים היא שהם מתפקדים גם כמנהלים, שבונים את הצוות ומחזיקים בתקציב שבמסגרתו הם צריכים לתפקד, וגם כדמויות המקורבות ביותר לעובדים בזמן המשבר. הדילמה הזאת קשה. אני שייך לדור של עורכים שגדל בשנות השמונים והתשעים, שבהן נעשתה מהפכה בעיתונות עם כניסת המקומונים. גדלנו עם גאוות יחידה של עיתונות אחרת, חשבנו שאנחנו עושים מהפכה בעיתונות. העיתונים אצלנו היו חצופים, צעירים, מרדנים, ואתה רוצה לעשות עיתון טוב. אבל אתה יודע שאתה חי בתוך מסגרת תקציב. מצד אחד אתה מייצג את המו"ל שלך, ומצד שני אתה מייצג את העובדים שלך, שאוהבים אותך והולכים אחריך מול המו"ל שלך. זו דילמה שמלווה אותי מיומי הראשון בעיתונות, והיא החריפה עוד יותר בזמן המשבר מאשר אצל עורכים אחרים, כי אני באתי לעיתונות סוציאליסט. אני פתרתי את הדילמה הזאת בכך שידעתי לבנות תקציב קומפקטי שמספיק להעסקת מעט עובדים במשכורות גבוהות מאוד."

ככל שגברה התנגדותה של הנהלת "מעריב", הלכה והתרופפה תמיכת העובדים בהתארגנות. בניסיון לשמור על גחלת ההתארגנות קיימו המייסדים שני כנסי הסברה וקראו לעובדים לסרב לחתום על טפסי ההסכמה לקיצוץ בשכרם כפי שנדרשו. כרוזים ברוח דומה פוזרו במסדרונות העיתון ועוררו תגובה חריפה מצד ההנהלה, שהילכה אימים על העובדים בגל פיטורים מסיבי וסירבה בכל תוקף לנוכחותם של נציגים מההסתדרות בשיחות שקיימה עם ועד הפעולה. במציאות זו, כשההתארגנות דשדשה, נכנע ועד הפעולה לדרישת ההנהלה והסכים לקיום סדרת פגישות בלא השתתפות של נציגי ההסתדרות. "לא הייתה ברירה," משחזר שיזף, "המו"ל הודיע שהעיתון על סף סגירה. האלטרנטיבות שהציגו בפני העובדים היו סגירה או פיטורים מסיביים או קיצוץ חד צדדי בשכר עם אקדח לרקה. העובדים התקשו מאוד להתמיד בעמידה בחזית אחידה מול ההנהלה ובטח שלא לעמוד מאחורי הוועד החדש שהקמנו. ברגע שחברי ההנהלה והעורכים הבכירים עמדו יחד מול כל העובדים בהרמת כוסית לפסח והודיעו שהרוכשים של העיתון ברחו משום שהוועד הביא את ההסתדרות לתוך העיתון, ולכן צריך לבצע סבב פיטורים ענק, אי אפשר היה לעשות כבר כלום. לא יכולנו לגייס את העובדים ולהעלות אותם על בריקדות, זה היה בלתי אפשרי. במצב כזה עיתונאים לא הולכים להשתלט על המערכת ולהבעיר צמיגים. אנשים ירוצו את כל המדרגות של עזריאלי עד למשרד של המו"ל רק אם יסגרו את העיתון. ברגע שסוגרים את העיתון, העובדים מוכנים לעשות הכול, אבל כשמעמידים בפניהם את הבחירה בין קיצוץ בשכר ובין פיטורים מסיביים של חמישית מכמות העובדים, אז אתה כוועד לא יכול ללכת נגד הרוח של העובדים, אתה מייצג אותם, ואם ההנהלה שכנעה אותם, אז הפסדנו. כולם ידעו ש'מעריב' מפסיד ושהעיתון על הקרשים, זו לא הייתה דמגוגיה, היינו כבר אחרי כמה סבבי פיטורים. העובדים היו במצב קשה מאוד, אנשים שאלו איזה שריר יכול הוועד לעשות במצב כזה. הדילמה שניצבה בפנינו על גורל העובדים הייתה מאוד טרגית. אתה מרגיש שאלף משפחות תלויות בך, ושבפני כל האנשים האלה עומדות רק אופציות גרועות."       

ההתארגנות שנכשלה הותירה את העובדים חשופים בפני גלי פיטורים ועתידם התעסוקתי היה מעורפל וקודר. בחלוף שנתיים רשם העיתון הפסדים כספיים כבדים שגררו שורה של מהלכי התייעלות כואבים. עיתונאים בכירים נטשו את העיתון, ועורכים ראשיים התחלפו בזה אחר זה. אחדים מהם, שסירבו לשתף פעולה עם מדיניות הקיצוצים השרירותית בכוח האדם, נאלצו לפרוש מתפקידם. "זה היה עיתון במשבר נורא ואיום," מסביר גלעזר, שנדרש לרפורמה מרחיקת לכת. "עשיתי רפורמה בשיתוף הוועד מתוך חשיבה חברתית שהורידה את ההפסדים לארבעה מיליון שקל בחודש, ואז לתדהמתי, במקום שהחבורה הזאת של עופר נמרודי בהכשרת הישוב תגיד תודה רבה, כי מיליון שקל גירעון בחודש זה כבר כלום, זה משהו שלא סופרים אותו ונחשב תקציב כמעט מאוזן, באה הנהלת הכשרת הישוב ודרשה ממני להוריד את הגירעון של מיליון השקלים שנותרו באמצעות פיטורים, ועוד הורתה לי לעשות את זה תוך שבועיים. הייתי צריך לשלוח הביתה בין 80 למאה עובדים וזה אחרי כל הרפורמה שעשיתי. נשבר לי הלב. ישבתי מול גברת שהייתה כל החיים מבקרת מוזיקה והייתה מקבלת משכורת עבור זה, ואתה שולח אותה הביתה בגיל 55, וזה בניגוד לכל מה שאני מאמין בו, זה שובר את הלב. זה היה נורא. זה סחט אותי. ופתאום באים ואומרים לי לפטר עוד מאה עובדים. אמרתי לעופר נמרודי 'תראה, כל עוד דרשת ממני לעשות מהלך התייעלות שהוא הגיוני, שהוא נכון, לשלוח הביתה אנשים שהם ממש לא טובים, אנשים שבטעות היסטורית קיבלו משכורות וייצרו מעט מאוד ולא באמת איישו משרה מלאה, כל עוד היה היגיון חברתי מסוים במה שאני עושה, חייתי עם זה בסדר, אבל לשלוח הביתה עוד מאה אנשים על לא עוול בכפם? שכח מזה.' אמרתי לו שאני לא עושה את זה והתפטרתי. לא הייתי מוכן להיות חתום על זה. לא הייתי מוכן להיות חתום על צעד שנראה לי לא מוסרי ולא נחוץ. חשבתי שעל גירעון של מיליון שקל אפשר להתגבר על ידי צעדי צמיחה ולא באמצעות המשך קיצוצים."

חלפו עוד שנתיים וחצי שבמהלכן חוו עובדי העיתון גלים חוזרים ונשנים של קיצוצים שצמצמו את מצבת כוח האדם בעיתון. בני המזל שבהם שלא פוטרו, נאלצו לעבוד שעות ארוכות תחת מעמסה כבדה וחשש מתמיד מפני הבאות. במארס 2011, אחרי שהבעלות על העיתון עברה מיד ליד בין קבוצות שליטה ובעלי הון בעסקאות שעוררו תקוות גדולות והסתיימו במפח נפש גדול, יצאה אל הפועל מכירתו הדרמטית ביותר של העיתון לתאגיד אי.די.בי שבשליטת איש העסקים נוחי דנקנר, האיש החזק במשק בעת ההיא, גב כלכלי איתן שרכש 59 אחוז ממניות "מעריב", והפך לבעל השליטה בעיתון. הרכישה הפיחה תקוות רבות בעובדי העיתון. תחושה של התרוממות רוח סילקה לזמן מה את הדכדוך והמצוקה שחשו העובדים. שורה של אנשי מקצוע רעננו את השורות והצטרפו למאמץ ההצלה של העיתון. כמה מינויים מקצועיים שנויים במחלוקת נקשרו למניעיו הנסתרים של דנקנר ברכישת העיתון, והתחושה שהזרמת כספו הרב תבלום את ההפסדים ותחיה את העיתון, התפוגגה זמן קצר לאחר הרכישה. בכל רבעון רשם העיתון הפסדים של כ-30 מיליון שקל נוספים. העובדים הנואשים, שראו את העיתון עובר מיד ליד לאורך השנים, נותרו מודאגים וספקנים בשעה ששכרם נותר נמוך ותנאי העסקתם ירודים.

קולות של תקווה – כשהעדשה פוגשת את המחאה החברתית

בצל המשבר הכלכלי בענף התקשורת מצאו את עצמם העיתונאים מזדהים עם המחאה החברתית שפרצה בקיץ 2011. הם התוודעו אליה מעמדת הסיקור בשיאו של חוסר ודאות מוחלט בענף, כשגורלם התעסוקתי נתון בידי בעלי הון השולטים בו. מפגשם הטעון עם המחאה החברתית לכל אורכה טשטש את הקו המפריד בינם כאנשי מקצוע ובין רבבות המפגינים שאותם סיקרו. הזדהותם המוחלטת עם המסרים החברתיים שהשמיע ההמון המשולהב וקריאותיו נגד בעלי ההון, השתקפה היטב ברוח הגבית שהם העניקו למחאה, בסיקורם האוהד ובכמיהתם להצלחתה. לראשונה התבוננו אנשי התקשורת במחאה הגואה ברחובותיה של תל אביב מזווית החורגת מעמדת הסיקור, בהתבוננות פנימית עמוקה אל מצבם התעסוקתי הרעוע בענף, ונוכחו לגלות שרב המשותף בין מצוקתם הכלכלית ובין זו של ציבור המפגינים. הייתה זו התעוררות פנימית מסעירה. לראשונה זה עשורים ארוכים ערכה התקשורת חשבון נפש עמוק. היא הכתה על חטא על תמיכתה הגורפת במדיניות הניאו-ליברלית, התריסה נגדה והטילה בה את האשמה בדיכוי מעמד הביניים ובהעמקת הפערים בחברה הישראלית.

עיתונאים ואנשי מקצוע רבים בענף זנחו בזה אחר זה עמדות כלכליות-חברתיות שמרניות ואימצו עמדות מתונות ביחס לסוגיות חברתיות, וגילו אמפתיה וסולידריות לשכבות החלשות ולמעמד הביניים. בלטו בהתעוררות שחלה בתודעה הקולקטיבית של ציבור העיתונאים עורכי העיתונים הכלכליים. יש המעידים כי בימיה הלוהטים של המחאה פוזרו מאות עיתוני "דה מרקר" על ספסלי רחוב רוטשילד לחיזוק רוחם של המפגינים. זה לא היה דבר מובן מאליו. העיתונות הכלכלית שהמריצה את המדיניות הניאו-ליברלית, שפיארה את פועלם ואת תדמיתם של בעלי ההון, אלה שהמחאה החברתית כה נלהבה להוקיע ולהשמיץ, בעטה כעת באג'נדה שהיא עצמה טיפחה. הייתה זו עיתונות שהקלה ראש בגלי פיטורים המוניים בענפי ההיי-טק והטכנולוגיה, שהתעלמה במשך שנים רבות מהשחיקה במעמד הביניים, מהעמקת הפערים בחברה, מיוקר המחיה, מחלוקת ההון המעוותת במשק ומהמצוקה של השכבות החלשות בחברה הישראלית. אך כעת אפילו העיתונים שבמשך שנים קראו תיגר על העבודה המאורגנת ובלטו בעמדתם הביקורתית והנוקשה כלפי ההסתדרות, אימצו גישה אוהדת כלפי נושאים חברתיים והתארגנויות עובדים, ומיתנו אט-אט, אם כי באופן חלקי עדיין, את הסתייגותם מההסתדרות בדמותה החדשה. 

"אנחנו ב'דה מרקר' וב'הארץ כלכלה' תמכנו בכל ההפרטות," מסביר עמוס שוקן, מו"ל "הארץ", את המהפך שהתחולל בעיתונו, "תמכנו בניתוק ההסתדרות מאמצעי הייצור, תמכנו בחשיפת התוצרת לתחרות יבוא, תמיד היינו בעד הפרטה, כלכלה חופשית וקידום היוזמה הפרטית. אני עדיין חושב שזו המדיניות הנכונה, אבל באיזשהו שלב בא אליי גיא רולניק עם הדבר הזה שפירות ההפרטה לא הגיעו לציבור הרחב. לפני כן נוחי דנקנר היה אצלנו כוכב, עד שגיא ראה דבר שהוא כנראה לא ראה קודם לכן ולא ממש הבין אותו, שנוחי דנקנר אומנם הפך לכוכב, אבל הציבור שילם 600 שקל לחודש עבור שיחות סלולר. ואז הוא אמר לעצמו שמשהו פה לא בסדר, כי אם עשו הפרטה ואם יש תחרות לא יכול להיות שה-EBITDA (הרווח לפני ריבית, מיסים, פחת והפחתות) של חברות הסלולר יהיה 60 אחוז, זה לא סביר. גיא הסביר לי את התהליך הזה שאני לא ראיתי קודם, כי אני פחות מתעסק בדברים האלה. הוא ראה שבעצם נוצרו שלושה מגזרים במשק: אלה שדואגים לעצמם והם מסודרים, אלה שמוגנים על ידי המונופולים, בנקים, חברת חשמל וכל אלה, ואלה שמשלמים את המחיר, וזה הציבור הרחב הלא מוגן. גיא הבין את זה, שינה את הקונספט והתחיל להילחם."

התקוות הגדולות שתלו העיתונאים במחאה החברתית, כמו חלקים נרחבים בציבור, נגדעו באבחה אחת עם סיומה המפתיע שבועות אחדים בלבד לאחר שפרצה. העיתונאים שהטילו את מלוא יהבם על עידוד המחאה, שהתרוצצו נפעמים עם מיקרופונים שלופים ומצלמות מבזיקות בין אוהלי המחאה, שחשו את משק כנפי ההיסטוריה, מצאו את עצמם בסופה של המחאה ספוגים באידיאולוגיה חברתית מבלי ששינו את המציאות המתסכלת בענף ומבלי שהמחאה המבטיחה חוללה את השינוי במשק. הדעות חלוקות בשאלה מי גווע קודם, להט המחאה או הסיקור התקשורתי, שכן שני אלה נגדעו באבחה אחת ב-1 בספטמבר 2011, כשהמחאה הגדולה בהיסטוריה של מדינת ישראל ירדה מראש סדר היום הציבורי, ורחובות הערים ההומים במפגינים התרוקנו מאדם. כיצד קרה, אם כן, שמחאה כה סוערת הסתיימה כלעומת שפרצה בפתאומיות מתסכלת? כיצד ייתכן שתשוקת ההמונים והרוחות שרחשו הצטננו בן לילה ונגדעו ללא שהושגה המטרה? אם כן, השערות רבות הועלו באשר לסיבות התקפלותה של המחאה, בהן החורף הקר שעמד בפתח ולא איפשר עוד שהייה באוהלים וברחובות, פתיחת שנת הלימודים האקדמית שהחזירה את רבבות המפגינים, מרביתם סטודנטים צעירים, מהרחובות אל ספסל הלימודים, ויש אף שהרחיקו לכת וייחסו את עסקת שחרורו של החייל החטוף גלעד שליט כשבועיים בלבד לאחר הפגנת המיליון לספין שהגה ראש הממשלה נתניהו להורדתה של המחאה מסדר היום הציבורי ולחיסולה של ההתקוממות שסיכנה את שלטונו. אחרי שנים ארוכות של שיח ציבורי סוער וכואב בשאלת שחרורו של שליט, נרקמה לפתע, כמעט כהרף עין, עסקת השחרור הדרמטית, שהציפה את אזרחי המדינה ברגשות עזים והשכיחה כל זכר מהמחאה החברתית. אך יש להודות באמת; השערות אלה קלושות ונדמה שהן נועדו להמעיט בסיפור הדרמטי יותר שהתרחש מאחורי הקלעים בתקשורת עצמה. 

רבים סבורים שהסיבה המרכזית לסיומה של המחאה היא הלחץ שהפעילו בעלי ההון על העורכים הראשיים בכלי התקשורת שבבעלותם, לחדול מסיקור המחאה בשל הצניחה הדרמטית בשיעור הכנסותיהם מתשדירי הפרסום. לפי סברה זו, התקשורת היא שהורידה את המסך על המחאה החברתית. "העיתונאים ההגונים הרגישו מאוד לא נוח עם זה שיום אחד המהפכה נסגרה על ידי התקשורת רק משום שהפגיעה בפרסום הייתה קשה," מסבירה העיתונאית עינת פישביין. "פשוט סגרו את המחאה. המאבק מעולם לא נגמר, אלא הסיקור שלו נגמר. הוא נגמר לפני שהאוהלים קופלו, כבר אחרי הפגנת המיליון בכיכר המדינה, אחרי שסופק הזמר שהיה צריך להביא כדי שיכתבו ויסקרו את ההפגנה. האנשים שיצאו מהבתים לרחובות, לא חזרו גם אחרי שהאוהלים קופלו פיזית. הם המשיכו בסדרת מאבקים, בהם המאבק על הגז וכל שאר המאבקים שפרחו. זה היה טירוף. העיתונאים התלהבו מהמחאה. הם עברו לגור באוהלים, אנשים פתאום מצאו הזדהות, מצאו לאן הם שייכים, מצאו סולידריות, ואז פתאום זה נגמר." 

משגוועה המחאה מבלי שקיימה את הבטחתה, מצאו את עצמם העיתונאים בראש רשימת המתוסכלים, לאחר שמצבם הכלכלי לא השתנה. זהו תסכול שמצא את ביטויו בגל ההתארגנות שפקד את הענף מיד עם הסתלקותה של המחאה. דור צעיר של עיתונאים שלא ידע את העבודה המאורגנת מימיו, שנקט עמדה ביקורתית מובהקת נגד הוועדים, שקידש את כלכלת השוק החופשי ואת בעלי ההון, הכיר לפתע פתאום בכוחה של התארגנות עובדים לחולל במקום העבודה את המפנה שלא השכילה לחולל המחאה.

רגע מכונן בהתארגנות העובדים בענף התקשורת התרחש דווקא בשולי המחאה החברתית, במפגש אקראי בשדרות רוטשילד שהזדמן לשתי דמויות שתפסו מקום מרכזי בשינוי שעתיד היה להתרגש על עולם העבודה המאורגנת בענף. טרצ'יצקי, שכבר עשה את צעדיו הראשונים כאחד ממובילי התארגנות העיתונאים בעיתון "הארץ" והיה שקוע זה כשלוש שנים בתחום במסגרת החטיבה הצעירה באגודת העיתונאים, חלף ברכיבה על אופניו על פני אוהלי המחאה בדרך לביתו ופגש את שי כהן, ממייסדי ארגון "כוח לעובדים", שהיה באותם ימים בשיאה של פעילות להקמת ועדי עובדים במשק, ואת רועי צ'יקי ארד, עיתונאי "הארץ". המפגש התרחש יממה לאחר שטרצ'יצקי פרסם פוסט נוקב וגלוי לב על ייאושו מפעילותו באגודת העיתונאים. כהן וארד, שנחשפו לפוסט הנוקב, הציעו לטרצ'יצקי לנטוש לאלתר את אגודת העיתונאים ולהקים איגוד חדש. "במשך רבע שעה הסברתי להם למה הם טועים," אומר טרצ'יצקי, אבל בדרך הביתה כבר הבנתי שהם צודקים. באותו יום התחלתי להקים את ארגון העיתונאים. התקשרתי אל רום דביר מהאגף להתאגדות עובדים בהסתדרות ושאלתי אם יש סיכוי להקים ארגון עיתונאים בהסתדרות."

מארגנים את הענף. הקמת "ארגון העיתונאים בישראל"

הסתלקותה של המחאה החברתית והמשבר הכלכלי המדאיג שפקד את ענף התקשורת, פגש את העיתונאים ספוגים באותה התרוממות רוח מהפכנית שהחדירה בהם המחאה החברתית הבלתי ממומשת. תפיסת עולמם הכלכלית-חברתית הייתה בשלה מעתה לשינוי הפנימי שהם ביקשו לחולל בענף. אם עד פרוץ המחאה החברתית חיבקה התקשורת הישראלית את בעלי ההון, קידשה את משנתם הכלכלית-חברתית הניאו-ליברלית והגישה אותה לציבור באריזה נוצצת ויוקרתית בעודה מעורבת במסע הדה-לגיטימציה והנידוי של העבודה המאורגנת – הרי שלאחריה היא עברה תהליך התפכחות מטלטל, וחבירה לעבודה המאורגנת נראתה פתאום כברירה הטבעית ביותר בקרב הבלימה על עתיד הענף. הלך הרוח המהפכני עבר כחוט השני בכל מערכות העיתונים ואולפני הטלוויזיה. מרביתם היו שרויים בעיצומו של משבר כלכלי עמוק שעורר שיח קודר על מעמד העיתונאים ועל הצורך הדוחק בשינוי יסודי במעמדם ובתנאיהם התעסוקתיים. אט-אט גלש השיח החשאי ממערכות העיתונים ומאולפני השידור לכנסים פתוחים, שם העזו העיתונאים לראשונה להעלות לדיון גלוי ונוקב את הצורך באיגוד הענף כולו בארגון עובדים מוסכם שידאג לזכויותיהם ולעתידם המקצועי. 

רגע מכונן בדרך להגשמת רעיון ההתארגנות הופיע בנובמבר 2011, בעיצומו של כנס חירום על מצב התקשורת החופשית שהתקיים באולם הסינמטק בתל אביב. שורה של נואמים מבכירי העיתונאים בישראל עלו בזה אחר זה אל הפודיום המואר במרכז הבמה והתריעו בלשון חריפה על הסכנה הנשקפת לחופש העיתונות כתוצאה מהשתלטות בעלי ההון על אמצעי התקשורת ומבנה הבעלות בענף. אך אלה נמנעו מלהתייחס להשלכות הקשות של קשר הדוק זה על מצבם התעסוקתי העגום של העובדים בענף ועל הפגיעה במעמדם המקצועי. כמו קודמיו ייצג הכנס את הנתק ששרר בין בכירי הענף וה"טאלנטים", שניהלו שיח אקדמי נשגב ומנותק בסוגיות הנוגעות למקצוע העיתונות, ובין המתרחש בשטח, בקרב העיתונאים, שניהלו שיח קודר על קשיי הקיום, על יוקר המחיה ועל שכרם הנושק לשכר המינימום במשק. הכנס התפתח לפולמוס אינטלקטואלי משמים, עד לרגע שבו התרומם מכיסאו העיתונאי דרור פויר, כתב ופובליציסט בעיתון "גלובס". הוא נשא נאום מתריס ושנון על מעמד העובדים בענף, הציב כמראה בפני אנשי המקצוע, שנעו בחוסר נוחות על כיסאותיהם, את התמונה העגומה בענף, הותיר רושם עז באולם, והניח בנאומו את היסודות להתארגנות כוללת בענף. 

נאומו המסעיר של פויר היה רגע מכונן בגל ההתארגנויות, "שחרר את הנצרה" של אנשי התקשורת בקהל ופתח דיון פומבי נוקב על תנאי העסקתם העגומים של העיתונאים ועל תופעות פסולות שחלחלו אל הענף תחת אפם. מי שישב אף הוא באולם הסינמטק בזמן נאומו של פויר היה טרצ'יצקי, שכבר רקם שבועות ספורים קודם לכן את מהלכיו להקמת הארגון יחד עם חברו יואב ריבק, שניהם היו בעברם בני אותו גרעין בתנועת "הנוער העובד והלומד". הם גיבשו סביב רעיון ההתארגנות גרעין עיתונאים מלוכד, בהם אסף ליברמן ומיקי פלד, חברו לרום דביר, רכז התאגדויות באגף להתאגדות עובדים בהסתדרות, והרחיקו לקידום הרעיון עד ניו יורק, שם נפגשו במסגרת הכנותיהם להקמת ארגון העיתונאים עם מנכ"ל אגודת העיתונאים האמריקני בעיר, למדו כיצד על הארגון להיראות ורקמו ממרתף בית שכור בניו ג'רזי את תוכניותיהם. נאומו של פויר הסעיר את רוחו. הוא המתין לו ביציאה מן האולם והציע לו לשלב ידיים יחד בניסיון לתרגם את המילים המשלהבות למעשים בשטח. "פויר סיים את הנאום במילים 'הגיע הזמן להחיות את אגודת העיתונאים כדי להיאבק על מעמדם של העיתונאים," אומר טרצ'יצקי. "כשהסתיים האירוע תפסתי אותו ואמרתי לו 'תקשיב, אין מה להחיות את אגודת העיתונאים, כבר ארבע שנים בזבזתי שם, זה מיותר לגמרי, צריך להקים משהו חדש בהסתדרות, אם בא לך להיות חלק מהעניין בוא נשב ונדבר.'" 

במפגשים הבאים ביקשו המייסדים לקדם את רעיון ההתארגנות. את הדיונים הסוערים הם קיימו במשרדו של עו"ד בני כהן, אחד מעורכי הדין הוותיקים והמוערכים בתחום דיני עבודה בארץ. "השאלה הראשונה שהם העלו על הפרק הייתה מה יהיה אופי ההתארגנות," משחזר עו"ד כהן. "היו שלוש גישות: האחת, לפעול במסגרת האגודות הקיימות, אגודת העיתונאים בתל אביב או אגודת העיתונאים בירושלים, שזאת תשתית שהייתה מוכנה. הגישה השנייה הייתה לנהל מאבק נפרד על הקמת ארגון עצמאי של עיתונאים, והגישה השלישית הייתה להצטרף להסתדרות ולהקים איגוד מקצועי בתוך הארגון הגדול בארץ. להבדיל מהתארגנויות אחרות שבהן העובדים התארגנו מול מעסיק אחד, כאן הייתה התארגנות של עיתונאים המועסקים אצל הרבה מאוד מעסיקים. בחלק מהמקומות, כמו 'מעריב ו'ידיעות אחרונות', כבר היו הסכמים קיבוציים, אבל האבסורד היה שבמקומות האלה מספר העובדים המועסקים בהסכם קיבוצי היה נמוך בהרבה ממספר העיתונאים המועסקים בחוזים אישיים וכפרילנסרים. הדיונים היו מרתקים. אלה אנשים רציניים. אף שהטונים הורמו לעתים, הוויכוחים היו נוקבים, אידיאולוגיים. לא דיברו על שכר ועל תנאי עבודה, אלא על המסגרת המתאימה להתארגנות. המכנה המשותף לכל העיתונאים שרצו להתארגן היה האכזבה הגדולה מאוד שלהם מארגוני העיתונאים הקיימים, שבעיניהם לא סיפקו את הפתרון לשאלה הבסיסית הנוגעת למתן הגנה לציבור העיתונאים במקומות עבודתם."    

בסופו של דיון נוקב החליטו המייסדים להתארגן תחת ההסתדרות כאיגוד מקצועי, ולהקים בכל אמצעי התקשורת התארגנויות שיהיו מסונפות לארגון. "הייתה התלבטות מאוד גדולה," אומרת גלי גבאי, יועצת התקשורת שליוותה את ההתארגנות בענף. "הייתה מחשבה להקים ארגון נפרד, אבל פחדנו שנצטרך לעבור את אותן תלאות שעברו 'כוח לעובדים' עד שהכירו בהם רק אחרי שנתיים כארגון עובדים. היה חשש שלא יכירו בנו אוטומטית, לא רצינו להיכנס לסרט הזה גם בהתייחס למצב הרעוע של כלי התקשורת ולנוכח העובדה שהמשבר הוא כאן ועכשיו. היתרונות שבהתארגנות תחת ההסתדרות היו ברורים, זה הגוף הגדול והחזק ביותר בארץ, אבל הייתה פה רגישות גבוהה, זה נושא מורכב בהיבט של חופש העיתונות, נושא שדורש תשומת לב לניגוד אינטרסים ולשיקולים נוספים שלא קשורים רק לעולם העבודה המאורגנת. כשהוחלט ללכת עם ההסתדרות, היה ברור שצריך לייצר מולה חומה סינית ולהבטיח שארגון העיתונאים יהיה במעמד מאוד ייחודי, ושחלילה לא יהיה קישור בין הסיקור העיתונאי ובין השייכות של ההתארגנות להסתדרות."

כדי להבטיח את החיץ בין פעילות הארגון ובין ההסתדרות ולהציב תנאים ברורים לעצמאותו, ביקשו המייסדים להיפגש עם יו"ר ההסתדרות, עופר עיני. היו אלה ימים שבהם היה נתון עיני תחת תחקיר נוקב שערך בעניינו רביב דרוקר בתוכנית "המקור" בערוץ 10, העיתוי הרגיש ביותר לקיום פגישה. בלשכתו שבבניין הוועד הפועל הצטופפו המייסדים: טרצ'יצקי, ריבק, פויר, שי ניב, אסף ליברמן מלאי ספקות. אך אלה התפוגגו תוך זמן קצר. עיני גילה הבנה לדרישותיהם, הניח את דעתם של המייסדים והאיץ בהם לקדם את מהלך ההתארגנות ולפעול בדחיפות להצלתו של ערוץ 10, אשר עמד באותה עת בפני סכנת סגירה. "היו חברים שהסתייגו מהחיבור להסתדרות," מסביר טרצ'יצקי. "צריך להבין, היה פה אלמנט פסיכולוגי של סלידה מההסתדרות שהשתרשה בענף מהעבר. כשעולם העיתונות עבר משבר בשנות השמונים והתשעים, היה מי שתלה את המשבר בעבודה המאורגנת שהייתה אז מאוד חזקה ואמר שהמשבר נגרם בגלל הוועדים. זה היבט פסיכולוגי שלאנשים היה קשה להשתחרר ממנו. דבר שני, היה חשש מהתערבות של ההסתדרות בארגון. צריך להבין, אומנם בתודעה המעמדית העיתונאי הוא כמו כל עובד אחר במשק, אבל באלמנטים הפרופסיונליים הוא שונה, זה דבר שלא כולם בהסתדרות הבינו. אבל עופר הבין את זה באותה הפגישה. לא הייתה שום מחלוקת לגבי הדבר הזה, לא היה שום משא ומתן. באותם ימים עשו על עיני תחקיר בערוץ 10, וגם הוא הבין שלא יעלה על הדעת שמצד אחד גוף תקשורת יעשה תחקיר על יו"ר ההסתדרות, ומצד שני הוא יישב איתם למשא ומתן, זה לא יכול להיות. ובהקשר הזה עיתונאים הם שונים משאר העובדים. בפגישה הייתה הבנה מאוד ברורה שאם אנחנו מתארגנים בהסתדרות תהיה הבנה ששני הצדדים הולכים עם ומרגישים בלי וההיפך, הבנה שזו התארגנות שונה, ארגון שצריך לתת לו מרחב פעולה ואסור להתערב בו. אמרתי להם 'עיתונות זה חבית חומר נפץ, אתם לא רוצים שזה יישב לכם באמצע הסלון, אם אתה חייב להחזיק חבית חומר נפץ, שים אותה בקצה החצר, זה טוב לנו וטוב לכם.'"   

החיבור בין העיתונאים להסתדרות היה מרתק ביותר. מצד אחד, ניסיונם של העיתונאים להתנער מהשייכות לגוף ממסדי כלשהו, על אחת כמה וכמה להסתדרות, ממוקדי הכוח החזקים במשק, היה כמעט רפלקס מותנה עבור מי שביקש לבסס מעמד אובייקטיבי החף מכל מגבלת סיקור אפילו למראית עין. מצד שני, ההכרה בעובדה שבמצבם הרעוע רק חסותו של ארגון העובדים החזק במשק עשויה להעניק להם הגנה אל מול מעסיקיהם החזקים, בעלי ההון, חלחלה עד אחרון העיתונאים. אף-על-פי-כן בקרב המייסדים, הדור שלא ידע את עשרות שנות העבודה המאורגנת תחת ההסתדרות, עורר החיבור קונפליקט כבר בראשית הדרך. "בהתחלה העיתונאים לא רצו בכלל לקיים את הפגישות בהסתדרות," אומר דביר. "החיבור עם ההסתדרות היה להם קשה מאוד, אבל אותי הם בלעו. אולי בגלל שאני צעיר יותר, אידיאליסט יותר, נראה אשכנזי יותר למרות שאני לא, אולי בגלל שאני יודע לדבר 'ברנז'אית'. עופר עיני ואבי ניסנקורן הבינו מאוד את הרגישות. לכן נמנענו ונזהרנו שלא יתפרש שלהסתדרות יוצא משהו מהמהלך הזה. מהדבר הזה העיתונאים הכי פחדו. הם לא רצו להיות מחויבים כלפי ההסתדרות. אבל זו צביעות להציג את העיתונאים כאילו שהם איזה ציפור חופשייה שלא מושפעת מלחצים ומאינטרסים ומכוחות חיצוניים, כאילו שעד עכשיו הם היו חופשיים ובלתי תלויים, ופתאום ברגע שהם מחוברים להסתדרות, יש פה גורם נוסף שנכנס וישפיע עליהם, אלה שטויות. העיתונאים כל הזמן תחת לחץ, תחת אינטרסים של בעלי הון, והכול שם מעורבב. העיתונאים חושבים שהם ציבור עובדים מיוחד, וזה נכון, אבל יש ציבור עובדים שהוא לא מיוחד? גם כשעובדי 'פלאפון' הגיעו וביקשו להתארגן, אז הם אמרו אצלנו לא תהיה שביתה, אצלנו יהיו ועדים אחרים, אנחנו סלולר, סוג של היי-טק, אנחנו נביא תרבות אחרת, אבל בסוף גם הם שבתו, אין מה לעשות. בסוף עובדים זה עובדים למרות הייחודיות. וזה היה התפקיד שלי כל הזמן עם העיתונאים, להכניס להם לראש שהם עובדים לכל דבר ושהמעסיקים שלהם הם מעסיקים כמו כל המעסיקים במשק. זה שהם עורכים ואנשי תקשורת, אנשי רוח, סופרים, לוחמי חופש וחירות, זה יפה, אבל בסופו של דבר הם עובדים תחת מעסיקים. בסוף הצלחתי לקרב אותם להסתדרות, זה חלחל לאט."          

בינואר 2012 רעיון ההתארגנות בענף קרם עור וגידים. עם מייסדיו של הארגון נמנו דרור פויר, יאיר טרצ'יצקי, חיים הר-זהב, עינת פישביין, שי ניב, יואב ריבק, אסף ליברמן ומיקי פלד. עוד באותו חודש התקיים כנס פעילים ראשון בבית ציוני אמריקה שאליו הגיעו כמאה עיתונאים. הם התגייסו למהלך והתבקשו לרתום את חבריהם בכל אמצעי התקשורת לקראת כנס הייסוד של הארגון. הם פעלו בזירה שהייתה שרויה במשבר עמוק. לכנס הייסוד שהתקיים בדיזנגוף סנטר הגיעו מאות עיתונאים סקרנים שתמכו במהלך. בשונה משאר הענפים במשק החליטו המייסדים להתארגן תחילה תחת ארגון גג המסונף להסתדרות, "ארגון העיתונאים בישראל", ורק לאחר מכן להסתער בחזית אחידה ובו זמנית על כלל אמצעי התקשורת בהתארגנויות מקומיות סוחפות. מייסדיו של הארגון שוגרו אל מקומות עבודתם במערכות העיתונים ואולפני הטלוויזיה כסוכנים חשאיים שפעלו להקים את ההתארגנות, איש-איש במקום עבודתו. "ידענו שאם ננסה לארגן כל מקום בנפרד זה לא יעבוד," מסבירה גבאי. "העדפנו לעבוד כמו סופה, להיכנס לכל כלי התקשורת במקביל, להחתים בכל אחד מכלי התקשורת ורק לאחר שנגיע ליציגות בכל מקום, נכריז על כולם יחד."

המעסיקים שצפו מן הצד בהקמת "ארגון העיתונאים בישראל" ולא ראו בו יותר מאשר איגוד פרופסיונלי בדומה ל"אגודת העיתונאים", שעמה הם חיו בשלום שנים רבות, התקשו להבין שהפעילות הרוחשת תחת אפם היא התארגנות עובדים אותנטית להקמת ועד עובדים בדומה לכל מפעל במשק. "לא רצינו שההנהלות יקלטו שהארגון הזה בא להקים התארגנויות עובדים שידרשו לנהל עמם משא ומתן על הסכם קיבוצי," אומר דביר. "אמרנו, נכון אנחנו איגוד מקצועי, אבל אנחנו איגוד פרופסיונלי, אנחנו באים לחזק את התקשורת ואת חופש העיתונות וגם לדאוג לזכויות עובדים. עשינו את זה כדי לרכך את ההתנגדות למהלך, כי לאנשים אין בעיה עם זכויות עובדים, כולם בעד זכויות עובדים, זה דבר בסיסי, אבל ועדים זה כבר דבר כוחני, פוליטי ומלוכלך, וההסכם הקיבוצי מאוד מפחיד בעיניהם. המעסיקים פחות חששו כשעיתונאים הצטרפו ל'ארגון העיתונאים', הם ראו בהתארגנות מהלך רחב, הם לא חשבו שמקימים להם ועד עובדים. הם לא קלטו מה קורה. לקח להם זמן לקלוט שיש פה משהו אחר, שיש פה מהפכה שאחריה עולם התקשורת כבר לא יהיה אותו הדבר. פעם ראשונה נוצרה סולידריות. תקשורת זה תחום תחרותי מאוד, תחרות על סקופים, תחרות בין כלי תקשורת. הפער בין המקצוע, שהוא מאוד אינטלקטואלי, ובין עוצמת היצרים שיש בתחום הזה הוא מטורף, ומה שקרה זה שבעקבות הקמת 'ארגון העיתונאים' העיתונאים קיבלו תודעה מעמדית, הם הפכו להיות קבוצה, נוצרה ביניהם סולידריות."

התארגנות בערוץ 10 – יו"ר ההסתדרות במעוז הטלוויזיה המסחרית

ב-2 בינואר 2012, יומיים לאחר הקמת "ארגון העיתונאים בישראל", יצאה לדרך התארגנות העיתונאים בערוץ 10. שם, בין מסדרונות הערוץ ב"מתחם הורד" בגבעתיים, עשו המייסדים את צעדיהם הראשונים בדרך לארגון הענף. הם נתקלו במציאות תעסוקתית קשה. מכלי התקשורת בענף נדמה שהטלוויזיה המסחרית הייתה הפגיעה ביותר בעיצומם של משברים כלכליים. דווקא היא, שנוסדה על יסודותיה של כלכלת השוק החופשי, זו שהבטיחה יציבות ופריחה כלכלית, התגלתה כשברירית, ונקלעה למשבריה הגדולים שנים אחדות לאחר הקמתה. הפסדים כספיים כבדים בסך כ-35 מיליון שקל איימו להביא להורדת המסך על ערוץ 10. כבר בשנת 2009 יצאו עובדי הערוץ להפגנה ראשונה בתולדותיהם מול משכן הכנסת בירושלים למניעת סגירתו, אך גזירה זו עלתה על הפרק שוב ושוב במרוצת השנתיים הבאות. הצעות להסדרים שונים, איומי סגירה והתרעות מפני ביטול הזיכיון עלו וירדו מהפרק בזה אחר זה בלא התקדמות ממשית בניסיונות לפתרון המשבר. עשור בלבד מיום הקמתו עמד הערוץ בפני המשבר החמור ביותר שלו, וסכנת פיטורים ממשית ריחפה מעל ראשי העובדים. אחת לכמה ימים ניחתו גזירות חדשות על העובדים, לפעמים עד פגיעה ממשית בעבודה. חוסר הוודאות היה מוחלט. אספות הסברה בדסק החדשות הפכו לעניין שבשגרה והייאוש ניכר בכל עבר. תאריך היעד לסגירת העיתון השתנה מיום ליום; לעתים נדחה בתחושת אופוריה רגעית, ולעתים נקבע כגזירת גורל על הערוץ. כל זאת כששגרת העבודה היומיומית סביב אירועי החדשות הוסיפה להיות מלחיצה ומחייבת. 

התעוררות העובדים בענף התקשורת והקמת "ארגון העיתונאים" בינואר 2012 הפיחו תקוות רבות בעובדי ערוץ 10. רבים מהם הגיעו לכנסי ההסברה שקיימו מייסדי הארגון, והביעו תמיכה גלויה בחבירה להסתדרות. אם במהלך הקמת הארגון נשאה ההתארגנות אופי קולקטיבי ופרופסיונלי, הרי שבשלב השני באסטרטגיה של המייסדים, עם חדירתם למערכות העיתונים ולערוצי הטלוויזיה, חשו העובדים את תסיסת ההתארגנות במקומות עבודתם, במסדרונות האולפנים ובדסק החדשות. מלווים בגיא מרוז ובמיקי רוזנטל, מבכירי העיתונאים בערוץ, פעלו רום דביר, נציג ההסתדרות, ויאיר טרצ'יצקי, מייסד "ארגון העיתונאים בישראל", במשך שלושה ימים במסדרונות ערוץ 10 בגבעתיים והחתימו את העיתונאים בזה אחר זה על טפסי ההצטרפות להסתדרות. 

מהלך ההתארגנות התקבל בהתלהבות רבה וזכה לתמיכתם הגלויה והבלתי מסויגת של בכירי העיתונאים בערוץ, לרבות אנשי הטלוויזיה הוותיקים ירון לונדון ומוטי קירשנבאום, מהראשונים שחתמו על טפסי ההצטרפות. "ההתארגנות הזאת נבעה ממצוקת העובדים בענף העיתונות המודפסת בעיקר, וההתארגנות הזאת הגיונית," אומר ירון לונדון. "ככל שהמצוקה גדולה יותר, נדרש ריכוז כוחות כדי להילחם בתוצאות של המגמה הזאת של הידלדלות יכולתה של העיתונות המודפסת, ואני הייתי בעדה כמובן. אף שגורלה של העיתונות המודפסת נגזר, עדיין צריך להגן על זכויותיהם של העובדים המנושלים. זה נכון לגבי מעסיקי הקטרים ונכון לגבי כל העובדים במקצועות שהולכים ונעלמים מהמציאות הכלכלית. תהליכים של התארגנות עובדים נובעים מזעזועים כלכליים, האידאה צומחת מתוך הכרח ולא להיפך. הסוציאליזם נולד מתוך המציאות של המהפכה התעשייתית, והתארגנויות פועלים בכל מקום בעולם נולדו מתוך מצוקת מעמד העבודה, וגם פה יש מצוקה של סקטור מסוים, וכתוצאה מכך מנסחים אידיאות. אנשים מגינים על זכויותיהם, על הפנסיות שלהם. התארגנויות כאלה נובעות רק כאשר הדברים מגיעים לתנאי חייהם של העובדים. כאשר לאנשים רע, אז הם מנסים להגן על האינטרסים שלהם – ובצדק. הטלוויזיה מחצה את העיתונות המודפסת, ועכשיו הטלוויזיה נמחצת על ידי הניו-מדיה, לכן, בעקבות התארגנותם של עובדי העיתונות המודפסת, עכשיו רואים עובדים שמתארגנים גם בעיתונות האלקטרונית, ותמכתי בזה. יש הלך רוח כללי בעולם של אכזבה מכלכלת השוק, מלחמה נגד התאגידים הגדולים, התמרמרות נגד המשמעויות הכלכליות של הגלובליזציה, והדברים האלה מגיעים גם לכאן. אבל המרעום, הפתיל, הוא תמיד מצוקת העובדים."             

שלושה ימים לאחר שהחל מהלך ההחתמה התעשתה הנהלת הערוץ וגילתה התנגדות חריפה למהלך ההתארגנות. רום דביר, רכז התאגדויות באגף להתאגדות עובדים בהסתדרות, סולק מהאולפנים בהוראת יוסי ורשבסקי, מנכ"ל הערוץ, בעיצומו של מהלך ההחתמה, חרף זכותו החוקית על פי חוק הסכמים קיבוציים לשהות במקום כנציג ארגון העובדים. בין העיתונאים הבכירים שהתייצבו נגד מהלך ההתארגנות היה איש התקשורת רביב דרוקר, שהביע הסתייגות נחרצת להצטרפות חבריו העובדים בערוץ 10 להסתדרות, זאת על רקע תחקיר שערך שבועות אחדים קודם לכן בעניינו של עופר עיני. "אני בעד התארגנות עובדים, אבל בעיתוי ההוא חשבתי שזה בעייתי," מסביר דרוקר. "אחרי שהייתה אצלי כתבת תחקיר על עופר עיני, ראיתי בהתארגנות ניסיון שלו להראות שערוץ 10 לצדו. גם הדרך הייתה בעייתית, אף אחד לא הודיע שמתארגנים. פתאום התחילו להחתים עובדים במסדרונות בלי להגיד לאף אחד כלום, ואז התחילה פרנויה שעופר עיני שולח אנשים מההסתדרות להחתים פה. באותה תקופה הערוץ היה במשבר נורא ועל סף חתימה עם משקיעים, והייתה לי תחושה שהעיתוי שבו קמה ההתארגנות הזאת הוא הכי גרוע שיש. חשבתי שעובדי ערוץ 10 לא צריכים להיות תלויים בעופר עיני. הרי רק הרגע עשינו עליו כתבת תחקיר, ושאלתי מה יקרה אם נרצה לעשות פולו-אפ עוד מעט או בדיקה או חקירה כזו או אחרת, איך נסקר את זה כשאנחנו תלויים בו? כל הקוקטייל הזה גרם לי לכתוב לעובדים שכדאי לחכות עם ההתארגנות ולעשות את זה עוד קצת זמן, זו הייתה ההסתייגות שלי. אבל אני מאוד בעד רעיון ההתארגנות." ניסיונות הפגיעה בהתארגנות לא צלחו ואף נהדפו בשלביה המאוחרים, עם הקמת הוועד בידי מנהיגות עובדים חזקה שבראשה עמד העיתונאי מתן חודורוב, יו"ר ועד העובדים. ורשבסקי, מי שנאבק חמש שנים קודם לכן לסיכול התארגנות עיתונאי "הארץ", כמנכ"ל העיתון, בראשית גל ההתארגנויות בענף, קיבל עתה את רצון עובדיו להתארגן כששימש מנכ"ל ערוץ 10, עד פרישתו ביוני 2012 בעיצומו של המאבק.  

ביולי 2012, בעיצומו של מהלך ההתארגנות, כשסכנת סגירה ממשית ריחפה מעל הערוץ, הגיע עופר עיני, יו"ר ההסתדרות, לאספת הסברה בבניין ערוץ 10, ובאמתחתו עדכון על תוצאות פגישתו המכרעת עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בעניין עתיד הערוץ. הציפייה לקראתו הייתה גדולה. אחרי סדרת הפגנות סוערות שקיימו עובדי הערוץ מול בית ראש הממשלה, אחרי אינספור פעולות מחאה ואספות עובדים במסגרת סכסוך עבודה שהכריזו, אחרי פניות חוזרות ונשנות אל כלל הגורמים שביכולתם למנוע את סגירת הערוץ, ואחרי שכמעט כל דלת נטרקה בפניהם, נדמה היה שרק פגישתו של עיני עם ראש הממשלה הפרידה בין המשך השידורים בערוץ ובין סגירתו. "אומנם הסיכום עם ההסתדרות היה שהיא לא מתערבת בנושא של ארגון העיתונאים," מסבירה גבאי, "אבל כאן הייתה נקודת משבר וביקשנו את התערבותו של עיני. אנשים רצו לראות שיש גב, שיש תמיכה מצד ההסתדרות, שיש סולידריות, והפגישה של עיני עם ראש הממשלה הייתה בעלת משקל רב."    

היה זה רגע מכונן בגל ההתארגנויות בענף התקשורת. עיני, האישיות הבכירה ביותר בהסתדרות, הסדין האדום של בעלי ההון, הגיע אל בניין חדשות ערוץ 10, ספינת הדגל של כלכלת השוק החופשי, למפגש שלאחריו לא הייתה עוד התקשורת הישראלית כתמול שלשום. הוא נכנס אל הלובי רחב הידיים ועשה את דרכו אל דסק החדשות של הערוץ, הממוקם במרומי הקומה ה-16 בבניין. באותה השעה היו מכונסים בצפיפות בדסק החדשות עשרות מעובדי הערוץ, תחקירנים, מפיקים, כתבים, עורכים, עיתונאים ו"טאלנטים", והמתינו בציפייה דרוכה לבואו. הוא התקבל ביראת כבוד. גוף התקשורת שלא חסך ממנו ביקורת נוקבת בהזדמנויות שונות, אחת מהן בכתבת תחקיר ששודרה שבועות ספורים קודם לכן בתוכניתו של רביב דרוקר, השתוקק כעת למוצא פיו וראה בו שומר הסף של הערוץ.   

דממה מתוחה השתררה כשעיני נעמד מול אנשי התקשורת החשובים בארץ ונטל את רשות הדיבור. את המתח בדסק החדשות אפשר היה לחתוך בחרבות הפיטורים שהיו מונחות על צווארם של העובדים. כ-160 מהם עלולים היו לאבד את משרותיהם בגל הפיטורים שאיים דירקטוריון הערוץ להוציא לפועל ימים ספורים לאחר מכן. במצבם הנואש הם תלו תקוותיהם בעיני וציפו שיפעיל את מלוא כובד משקלה של ההסתדרות להסרת איום הפיטורים שריחף מעל ראשם, ולהצלת הערוץ מפני סכנת הסגירה על רקע חובותיו הכספיים הכבדים. "זה היה דבר מדהים," מתאר דביר. "עמד שם עופר עיני מבאר שבע, מנהיג פועלים, הוא הנגטיב המוחלט של כל מי שהיה סביבו בדסק החדשות, וברגע שהוא פתח את הפה, הוא סחף את האנשים. עמדו מולו העיתונאים שפתאום ראית עליהם שהם לא עיתונאים, הם עובדים במפעל שעומד להיסגר, והם עמדו שם על הכיסאות ומחאו לו כפיים, כולל 'טאלנטים', שאמרו שהם איתו באש ובמים. זה בנאדם שכמה חודשים לפני כן עשו עליו תחקיר נורא בערוץ, ופתאום הוא מוצא את עצמו מוקף באהדה בדסק העיתונאים."     

עד לפני עשור נחשב מפגש מהסוג הזה לתרחיש בלתי מתקבל על הדעת. ערוץ 10 המסחרי, יציר כפיה של המדיניות הניאו-ליברלית בענף התקשורת, הגוף המסמל יותר מכול את קדושת התחרות החופשית ואת עושרו של הפרט, שיש בו פערי שכר אדירים בין איש הקונטרול מעברו האחד של הדסק ל"טאלנט" המזדמן מעברה השני של המחיצה השקופה באולפן, הערוץ שהדף כל קשר ולו למראית עין עם הממסד הערוץ הזה אימץ אל חיקו את האיש שעמד בראש הארגון שכה הרבו להשמיץ בתקשורת. הם הקשיבו לדבריו ביראת כבוד ובאהדה מתוקף השתייכותם החדשה להסתדרות כחברים מן המניין, במעמד זהה לעובדי הנמלים, חברת החשמל, המפעלים בפריפריה והצעירים מחברות הסלולר וההיי-טק שזה עתה התאגדו. 

שעה שעובדי הערוץ הריעו לעיני על רקע נאומו התקיף והבטחתו להגן על עתידם המקצועי, הצטופפו ביניהם אף מנהלי הערוץ הבכירים, שהגיבו בסיפוק לדברי התמיכה של עיני. למעשה, היו אלה הם עצמם ובראשם אבי בלשניקוב, נציגו של רון לאודר, בעל המניות הדומיננטי בערוץ 10, שבשליחותם נפגש עיני עם נתניהו ושר האוצר שטייניץ. אומנם בנקודת הזמן האקראית הזו בדסק החדשות של ערוץ 10 בקיץ 2012 גבר השיקול של ההנהלה להצלת הערוץ על התנגדותה להתארגנות, אך בראייה היסטורית זוהי הסצנה המסמלת יותר מכול את השינוי המטלטל שהתחולל בענף התקשורת כולו. הערוץ המסחרי, המסמל את היפוכה הגמור של רשות השידור המאורגנת, זה הנשען על הכנסות הפרסום של בעלי ההון והחברות המפרסמות, המתנער מכל זיקה לגוף מסחרי, ממסדי או פוליטי, או משתדל לחתור לכך למראית עין חיבק חיבוק עז, גלוי ומופגן, את ההסתדרות ואת העומד בראשה, וסימן את תחילתו של עידן חדש בתקשורת הישראלית. אם תרצו, חלום הביעותים של מקימי הטלוויזיה המסחרית הלך והתממש לנגד עיניהם. 

תרומתם של עיני וההסתדרות להצלת הערוץ הייתה רבה, ובכך הישגה הגדול של ההתארגנות. קשה לנבא את מידת השפעתו של תהליך זה על התקשורת האלקטרונית. יש להניח שתנאי העסקתם של העובדים שופרו ושיציבותם התעסוקתית איתנה יותר, אך מה באשר לתכנים המשודרים? האם הלך הרוח החברתי המהפכני שאחז באנשי המקצוע ובעיתונאים, השתקף במרוצת השנים מבעד למסך? על כך חלוקות הדעות.

התארגנות בקבוצת "ידיעות אחרונות"

בתחילת פברואר, כחודש ימים לאחר הקמת ארגון העיתונאים, החל מהלך ההתארגנות בקבוצת "ידיעות אחרונות". הראשונים מבין כלי התקשורת הנמנים עם הקבוצה שיצאו למהלך ההחתמות היו עיתונאי אתר האינטרנט ynet. חששם הכבד מפני המשבר שפוקד את הענף ושמועות עיקשות על מהלכי פיטורים, אמורים היו לסחוף אותם אחר רעיון ההתארגנות כמהלך מנע לשמירה על עתידם המקצועי, אך למעט כ-30 עובדים שהצטרפו למהלך בשעותיו הראשונות, חששו רבים מהם מנחת זרועה של ההנהלה ונקטו עמדה אדישה ומסתייגת. בין מאמצי השכנוע וההסברה שנקטו ראשי ההתארגנות בחשאי הם שיגרו מכתב לעידוד רוחם של העיתונאים, אך זה נחשף ככל הנראה לעיני ההנהלה והעמיד את ההתארגנות בסכנה. ואכן, לא חלפה יממה ושלושה ממובילי ההתארגנות תני גולדשטיין, הכתב הכלכלי הוותיק, ג'וני זילבר, עורך מדור המחשבים, ואראלה גניסלב, עורכת עמוד הבית זומנו לשימוע לפני פיטורים. את הסיבה הרשמית לפיטורים תלתה ההנהלה במצבו הכלכלי הקשה של הענף וקריסת מודל הפרסום בשוק המחייב צעדי התייעלות, אך לאיש לא היה ספק אשר למניע האמיתי המסתתר מאחורי המהלך – חיסול ההתארגנות. הפגיעה המיידית במחוללי ההתארגנות והרוח החיה מאחוריה התסיסה את האווירה הקודרת במערכת וזרעה פחד בעובדי האתר, שראו במהלך מסר חד מצד ההנהלה למי ששוקלים להצטרף להתארגנות. מכתב הבהרה ששיגרו עורך האתר יון פדר והמנכ"ל אבי בן טל, שבו הביעו את כאבם בגין "הקריעה בבשר החי של כמה מן הטובים שבחברינו", לא הרגיע את הרוחות ולא הפיג את התחושות הקשות במערכת. 

לראשונה עמד "ארגון העיתונאים" בפני מבחן משמעותי. תחושת האופוריה שאחזה במייסדיו עם הקמתו חודש קודם לכן התחלפה בחשש כבד לעתידו. מהלך הפיטורים לא איים על עתיד התארגנות עובדי ynet בלבד, אלא גם על עתידן של יתר ההתארגנויות בענף, שחלקן היו בעיצומן וחלקן היו בהכנות קדחתניות אחרונות לקראתן. על כן, ב-19 בפברואר נזעק ארגון העיתונאים לבית הדין לעבודה בבקשה להשיב לאלתר את המפוטרים לעבודתם ולהסיר מעל ראשם את חרב הפיטורים. "זה אירוע שזעזע את כל הענף," מסביר טרצ'יצקי. "כולם היו בתחושת אופוריה מהקמת הארגון ובום, בא מוזס, מפיל את החרב על שלושה מובילי ההתארגנות ומאותו רגע כמעט אף אחד לא הצטרף לארגון. זה פשט בכל מערכות העיתונים והטלוויזיה. כולם ראו מה קרה ופחדו. זו התארגנות במקום גדול, הייתה לכך משמעות, זו התארגנות שאם היא הייתה נכשלת היא הייתה יכולה לשבור את כל המהלך."

שלושה חודשים התקיים הדיון המשפטי בעניינו של תני גולדשטיין, ובמהלכם הוסיפה ההנהלה להתנגד למהלך ההתארגנות, ובין היתר הגיעה להסדר פרישה עם מי שעמדה אף היא בפני פיטורים, אראלה גניסלב, הדמות הדומיננטית באתר, שעזיבתה בעיצומו של מהלך ההתארגנות הותירה את העובדים הזוטרים חסרי אונים. אף-על-פי-כן, עלה בידם של המארגנים לשקם את מהלך ההתארגנות, להשיג את שליש החתימות הדרושות להכרה ביציגות ולהגיש ב-20 במאי למנכ"ל האתר את מכתב ההודעה בדבר היותו הארגון היציג בקרב עיתונאי ynet. באותה עת, ערב ההכרזה על היציגות בשמונה כלי תקשורת במסגרת "יום הוועדים הגדול", פסק בית הדין לעבודה שגולדשטיין יוחזר לעבודתו. אך שוב התפוגגה תחושת האופוריה עם התנגדותה של ההנהלה להכיר בהתארגנות ולנהל עמה משא ומתן להסכם קיבוצי. מסע ההתארגנות שהחל בבית הדין לעבודה בסוגיית פיטוריהם של מובילי ההתארגנות, עבר כעת שוב בין כתליו, הפעם בסוגיית היציגות. לאחר שעמעמה את טיעוניה נגד ההתארגנות, טענה ההנהלה שאין להכיר בהתארגנות של העיתונאים כיחידת מיקוח נפרדת, אלא אם כן יצרפו את כלל העובדים במקצועות השונים באתר. 

באוקטובר 2013 אומנם הכיר בית הדין האזורי לעבודה בארגון העיתונאים כארגון היציג של עובדי ynet, אך יחד עם זאת קבע כי זו יחידת מיקוח זמנית למשך שנתיים, ובמהלכן נדרש ארגון העיתונאים לצרף להתארגנות את יתר העובדים באתר ליחידת מיקוח אחת: "יחידת המיקוח הנכונה ביותר עבור עובדי ynet היא זו הכוללת את כל העובדים, ללא פיצול בין עיתונאי למי שאינו עיתונאי," נכתב בפסיקה שהוציא תחת ידו השופט דורי ספיבק. על כן הגיש ארגון העיתונאים ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. "כולם חשבו שהפסיקה היא ניצחון גדול שלנו כי בית הדין הכיר ביציגות," אומר טרצ'יצקי. "אבל אנחנו הבנו שזו פסיקה מאוד גרועה. ידענו שהיא עלולה ליצור מציאות חדשה, שבה כל מעסיק יטען שאנחנו חייבים לארגן את כל העובדים שלו, לא רק את העיתונאים. אנחנו לא יכולים לעשות את זה. באופן מסורתי העיתונאים תמיד היו מאוגדים ביחידת מיקוח נפרדת. זה מאוד חיוני לחופש העיתונות, כי הסיבה שהעיתונאים מתאגדים היא בין היתר כדי לשמור על המעמד המקצועי שלהם. אם הם יהיו ביחידת מיקוח מורחבת יחד עם אנשי פרסום זה עלול ליצור בעיות קשות. איך הם ייאבקו נגד התופעה של פרסום סמוי, למשל. זו בעיה."

רק באוגוסט 2014 תם מסע ההתארגנות של עובדי ynet, עם פסיקתה של שופטת בית הדין הארצי לעבודה, לאה גליקסמן, שקיבלה את עמדת ארגון העיתונאים. בפסק דין מפורט ונוקב ציינה השופטת את חשיבותה של התארגנות העובדים בענף התקשורת, ובכללה את החשיבות שהיא רואה בשמירה על יחידת מיקוח נפרדת לשמירה על חופש העיתונות והדמוקרטיה.                    

סוגיית יחידת המיקוח בענף התקשורת עלתה שוב באביב 2012, בניסיון התארגנות עובדי "כלכליסט", אתר החדשות הכלכלי הנמנה עם קבוצת "ידיעות אחרונות". הנהלת הקבוצה, שהייתה שרויה בעיצומו של מאבק עובדי ynet להכרה בהתארגנות, אומנם לא פיטרה את מובילי ההתארגנות כפי שנהגה בהתארגנות עובדי ynet, דבר שהקל על מובילי ההתארגנות לנהל מהלך החתמה יעיל שהסתיים תוך זמן קצר בהחתמת שליש מעובדי האתר, אך היא סירבה להכיר בהתארגנות ודבקה בעמדתה בסוגיית יחידת המיקוח, שאותה העמידה זה מכבר כאתגר בפני המערכת המשפטית. לאחר התלבטות החליטו ראשי ארגון העיתונאים שלא להיגרר למאבק המשפטי, אלא להרחיב את מהלך ההחתמה על כלל עיתונאי "ידיעות אחרונות" – אתגר מהקשים שהציב לעצמו ארגון העיתונאים בעת ההיא.  

היו אלה ימים שבהם חוו עובדי "ידיעות אחרונות" את המשבר הכלכלי הכבד זולג ומתפשט לעברם. צעדי התייעלות, פיטורי עיתונאים בקבוצה וקיצוצי שכר דיפרנציאליים וחד צדדיים ערערו את ביטחונם התעסוקתי של העובדים. הם הביטו בדאגה ביד הקשה שנקטה ההנהלה בהתארגנות ynet ובמתרחש ביתר כלי התקשורת שהתארגנו באותה עת, הבינו כי עתידם התעסוקתי עלול להיות דומה, והחליטו לקבל על עצמם אחריות לגורלם ולהתארגן תחת ההסתדרות. "היו אנשים שהגיבו כמו אדם צמא שמוצא מים במדבר," אומרת עינת פישביין, ממייסדי ארגון העיתונאים וממובילי ההתארגנות ב"ידיעות אחרונות". "לעומתם היו אנשים מבוהלים שפחדו לדבר איתי, והיו גם לא מעט שהתנגדו לכל הנושא של עבודה מאורגנת בכלל ולנושא ההסתדרות בפרט, בהם עיתונאים מאוד בכירים."

עזיבתם של ארבעה עיתונאים ממובילי ההתארגנות בעיצומו של מהלך ההחתמה העמידה את ההתארגנות בסכנה. לתוך הוואקום שנוצר ניסו לחדור פעילי ארגון העיתונאים, שנדרשו להחתים כמאה עיתונאים נוספים כדי להשיג את שליש החתימות הנדרש להכרה ביציגות. "היה קשה מאוד לשכנע מישהו להוביל את מהלך ההחתמה מתוך העיתון," מסביר טרצ'יצקי. "נכנסתי אישית לשכנע עיתונאים. הבניין הישן בידיעות היה מבצר, היה קשה להגיע לעיתונאים. כדי להגיע אליהם היינו צריכים לתאם מול ההנהלה את הכניסה, והורשינו להיכנס רק בשעות שהמערכת הייתה שוממת."   

ביולי 2013, שנה וחצי אחרי הקמת ארגון העיתונאים, נכבש אחד המעוזים החשובים בעיתונות הכתובה, לאחר שמובילי התארגנות עיתונאי "ידיעות אחרונות" החתימו שליש מעובדי העיתון על הצטרפות לארגון העיתונאים תחת ההסתדרות. הנהלת העיתון, שראתה בחשש את המאבק המר שניהל נגדה "ארגון העיתונאים" באתר ynet, ביקשה להדוף את הארגון האקטיביסטי מדי לטעמה, והודיעה על הכרתה בארגון המתחרה הוותיק, "אגודת העיתונאים", כארגונם היציג של העיתונאים. הסוגיה שהגיעה לפתחו של בית הדין לעבודה ונידונה לאחר מכן בהליך גישור שלא הביא את הצדדים להסכמה, הוכרעה בהחלטת בית הדין ולפיה ל"ארגון העיתונאים" הצטרפו שליש מתוך כלל עובדי העיתון, ולפיכך הוא הארגון היציג. 

התארגנות עובדי "מעריב" – איפה הפנסיות?

באפריל 2012, שלוש שנים לאחר ניסיון ההתארגנות הראשון הכושל בעיתון, בחנו עובדי "מעריב" שוב את כוחם. הלך הרוח המהפכני שהפיחו בהם המחאה החברתית, הקמת "ארגון העיתונאים" והתארגנויות ראשונות בענף, לרבות ערוץ 10, עוררו בהם שוב את הדחף להתארגן כמענה למשבר העמוק שפקד את העיתון, אך מרביתם היו עדיין אחוזי פחד ורתיעה מפני המהלך. חגי מטר, ממייסדי "ארגון העיתונאים" ועובד "מעריב", שהועסק ככתב המוניציפלי של המקומון "זמן תל אביב", פתח יחד עם טרצ'יצקי במהלך החתמה להצטרפות העובדים להסתדרות בבניין המערכת ברחוב קרליבך. "המצב בעיתון היה קשה," מעיד מטר. "הבנו שאם נעבוד יחד, נשיג יותר. המסרים של ההתארגנות דיברו לכולם. אני זוכר שהייתה החלטה שהרגיזה מאוד אנשים רבים וגרמה להם לחתום. הבעלים הודיע פתאום לכולם שהוא מפסיק לשלם עבור תעודות העיתונאי, שזה תשלום של 50 שקל לשנה לכל עיתונאי עבור אגרה בלשכת העיתונות הממשלתית. זה כלום. זה כסף קטן. אבל המהלך הזה נתפס בעיני העובדים כקנטרני וכמעצבן. אנשים אמרו 'רגע, זה כלי שאני צריך בשביל העבודה שלי, מה פתאום לא משלמים על זה?' המצב היה כל כך גרוע שאפילו על תעודת עיתונאי הם רצו שאנחנו נשלם. אנשים מאוד התרגזו, ואמרו קדימה, בואו נתארגן."

זמן קצר קודם לכן החליטו מייסדי "ארגון העיתונאים" לצאת בהכרזה על יציגות בעת ובעונה אחת בשורה של כלי תקשורת שהיו בעיצומן של התארגנויות בענף, בהם חדשות ערוץ 2, חדשות ערוץ 10, "גלובס", וארבע חברות החדשות המקומיות. על כן הגבירו מטר, טרצ'יצקי וחבריהם את קצב ההחתמות כדי להגיע אל השליש הדרוש ליציגות ערב ההכרזה. ואכן, ב-22 באפריל 2012, לאחר מהלך החתמה אינטנסיבי בקרב 500 עובדי העיתון, נכלל אף "מעריב" ברשימת שמונת הוועדים שהוכרזו כיציגים במסיבת עיתונאים חגיגית.                           

אלא שתחושת האופוריה הרגעית לאחר הכרזת היציגות התפוגגה במהלומת התפכחות, כשהנהלת העיתון לא זו בלבד שסירבה להכיר בהתארגנות, אלא דרשה לפטר כ-50 עובדים ודחתה בתוקף את בקשת הוועד לנהל עמו משא ומתן. לנוכח עמדתה העיקשת של ההנהלה פנה "ארגון העיתונאים" לבית הדין לעבודה, אך שם נכונה לו הפתעה. הנהלת העיתון נימקה את עמדתה בכך ש"אגודת העיתונאים" הוותיקה היא הארגון היציג של העובדים, ולפיכך אין היא מכירה בהסתדרות כארגון היציג. "אגודת העיתונאים נדחפה לסכסוך וקפצה עליו כמוצאת שלל רב," אומר טרצ'יצקי. "היו להם בקושי חמישה חברים ב'מעריב', בעוד שאנחנו החתמנו 200 עובדים." בחודשים הבאים היטלטלו עובדי "מעריב" יחד עם העיתון כספינה טרופה במים הגועשים. הנהלת העיתון, שהייתה שקועה בניסיון נואש לבלום את ההפסדים הכספיים, עשתה ככל יכולתה לשמור בידיה את הגמישות הניהולית בקבלת ההחלטות ולהדוף את דרישת העובדים להכרה בוועד. לא חלף זמן רב, וחרף ניסיון ההתארגנות הודיעה ההנהלה על מהלך פיטורים נוסף בעיתון ועל כוונתה לצמצם את המהדורה המודפסת לטובת זו הדיגיטלית. מהלכי ההנהלה גררו את המאבק אל בית הדין הארצי לעבודה, ובמרכזו סוגיית זהות הארגון היציג של העובדים. אך תוך זמן קצר התברר כי הזירה המשפטית צרה מלהכיל את עוצמות התסיסה והזעם בקרב עובדי העיתון. 

באוקטובר 2012 הניף דנקנר, מו"ל העיתון, דגל לבן, וביקש כמו קודמיו להימלט מההרפתקה הכלכלית המסוכנת שאליה נכנס. הוא נכנס להליך של הקפאת הליכים ונתן את האות לתחילתה של תחרות בין שלושה משקיעים על רכישת העיתון: שלמה בן צבי, אלי עזור והפרסומאי הדר גולדמן. 

נטישתו של דנקנר גנזה את שארית התקווה לשיקום העיתון והוציאה את עובדיו למאבק סוער על תנאי פרישה נאותים. במשך חודשיים, עד כניסתו של המשקיע החדש, שרר כאוס מוחלט בעיתון. בשיאו של המשבר, כשנדמה היה שהעיתון על סף קריסה מוחלטת ועל רקע מכירתו, נדהמו עובדי העיתון לגלות כי לאורך שנים רבות לא הופרשו לקופותיהם כספי הפנסיה והפיצויים כמוסכם בחוזיהם. "באוגוסט כבר דיברו על זה שלא יהיה כסף למשכורות בראש השנה, ופתאום דיברו על זה שיש חורים בפנסיה," מתאר מטר. "כל מי שהיה סקפטי עד אז לגבי ההתארגנות, נכנס מאותו רגע למאבק. אם עד אז היה לנו שליש שחתמו להתארגנות, אז פתאום המספר זינק למאה אחוז מהעובדים. כולם התגייסו באופן מוחלט למאבק, כולם הבינו שיש פה בעיה אמיתית. הייתה התפרצות מאוד גדולה של כעס. ההבנה של המצב והחומרה שלו הלכו והתבהרו מהר." 

בספטמבר 2012 יצאו עובדי "מעריב" בהובלת ועד העיתונאים לשורה של הפגנות סוערות שכמותן לא ידע ענף התקשורת מקום המדינה. תחילה הם עוד התקשו להסתגל למעמדם החדש כמפגינים העומדים בצד המקופח והנזקק. הם עמדו מעט המומים בפינת הרחוב ואחזו בידיים רפויות בשלטים עטורי הסיסמאות שסיפקה ההסתדרות, אך בהמשך השתלטה הספונטניות על ההפגנות, ואף המתונים שבעיתונאים פרצו את מחסום האיפוק. הצמיג הבוער הראשון היה יוזמה פרטית של כמה עובדים נסערים, אך חסימות הכבישים הראשיים בלב תל אביב כבר היו כרוניקה של מאבק מתוכנן, שהלך והחריף. בשיאן של ההפגנות שעטו עובדי "מעריב" אל מגדלי עזריאלי, מקום מושבו של מו"ל העיתון, וביקשו להפגין מול משרדו. הם נבלמו בפתחי המעליות בידי אנשי האבטחה, אך עלו במדרגות 40 קומות ופרצו משולהבים אל משרדו של המו"ל ההמום. שלל ההבטחות שהנפיקה הנהלת העיתון להסדרת יחסי העבודה ולהשבת כספי הפנסיה האבודים, לא השקיטו את סערת רוחם של העובדים. "הרגשות היו מעורבים," מסביר מטר. "מצד אחד, הייתה התרגשות ותחושה של כוח וסולידריות, היו המון רגשות מאוד חיוביים, אתה רואה מה קורה בהפגנות ואומר לעצמך 'אנחנו כוח, כל העובדים איתנו,' אבל מצד שני, אף אחד לא ידע אם תיכנס לו משכורת בעוד שבוע לחשבון, זו תחושה של חרדה לעתיד מקום העבודה ולפרנסה. היה גם מעניין להפוך מהעיתונאים שמסקרים לסיפור עצמו. פתאום כתבנו על עצמנו, זו הייתה חוויה מבלבלת, בדרך כלל אתה חיצוני לסיפור, כזה שמגיע להשקיף ולסקר, ופתאום אתה הסיפור. התמונות הכי טובות בהפגנות היו התמונות שבהן הצלמים צילמו את עצמם מפגינים, הם ידעו בדיוק איך הם רוצים לראות ויזואלית את התמונה ואיך היא צריכה להיראות, אז הם העמידו את עצמם בצד השני של המצלמה. זה הוציא תמונות מדהימות."

משקל לא מבוטל בהכרעת בית המשפט בשאלת הרוכש שמור לארגון העיתונאים, שניהל משא ומתן אל מול שלושת הרוכשים על עתידם התעסוקתי של העיתונאים ותשלום החובות, והגיש לבית המשפט את המלצתו על הרוכש שייטיב עם העובדים – המלצה שהתקבלה בסופו של דבר. כך עברה השליטה בעיתון מידיו של דנקנר לידי איש העסקים שלמה בן צבי תמורת 85 מיליון שקל. "התנאי שלנו היה שמי שיחתום איתנו על הסכם קיבוצי נתמוך בו," אומר טרצ'יצקי. "בלילה שקדם לדיון בבית משפט התכנסנו במשרד של בן צבי וניהלנו עם עורכי הדין שלו משא ומתן עד 5:00 בבוקר. החתמנו אותם על הסכם שבו הם מתחייבים לקלוט 300 עובדים ולתת להם התחייבות תעסוקתית לשנה וחצי נוספות לפחות. עם ההסכם הזה הלכנו לבית המשפט ותמכנו בבן צבי, שניצח ורכש את העיתון." 

התעוררות מחודשת בעיתון "הארץ"

המשבר הכלכלי בעיתונות הכתובה לא פסח על עיתון "הארץ". התעקשותו של שוקן לאורך השנים שלא לחתום על הסכם קיבוצי עם עובדיו, אף-על-פי שהתארגנו ב-2007 תחת "אגודת העיתונאים", הייתה כעת לרועץ לעובדים. בהיעדר הסכם קיבוצי מחייב חש שוקן משוחרר לנהל את המשבר באופן שלא כבל את ידיו. בסתיו 2012 הכריז על תוכנית התייעלות שכללה בין השאר איחוד מוספים, ביטול המוסף הפוליטי ומעבר להשקעה בגיליון דיגיטלי על חשבון המהדורה המודפסת. המחיר – דרישה לעשרות מפוטרים. עובדי "הארץ" ו"דה מרקר" מחו על תוכנית ההתייעלות, ולראשונה אחרי שנים ארוכות של שקט נקטו צעדים ארגוניים לרבות השבתת אתרי האינטרנט של הקבוצה.         

שוקן, שידע בשנותיו הארוכות בעיתון מאבקי עובדים קשים, הגיב במכתב תקיף שבו האשים את עובדיו בהתכחשות למציאות העסקית הקשה בענף התקשורת, אך זה לא הרתיע את עובדיו, והם יצאו בהוראתו של יו"ר הוועד, אריאל גוטליב, להפגנות קולניות מול בניין המערכת ברחוב שוקן. באוקטובר 2012 החריפו העובדים את צעדיהם והחליטו שלא להוציא לאור את העיתון היומי. תגובתו של שוקן נותרה עקבית. הוא הביע מורת רוח מהתנהלות עובדיו בצל מצבו הקשה של הענף, אשר חייב אותו לתפיסתו לנקוט מהלכי התייעלות, אך לנוכח גל ההתארגנויות שפשט בענף, הוא הבין שעליו להגיב במתינות לסכסוך העבודה שהכריז ועד העובדים ולשביתה הרובצת לפתחו. "אמרתי לעצמי שאנחנו צריכים לעשות משהו שלא עשינו בעבר," מספר שוקן. "הסכמתי לפתוח בפני נציגי העובדים את הנתונים ולהראות להם את מצב החברה, והם היו לגמרי בתמונה. אמרתי לעצמי שהאנשים האלה הם אנשים ברמה גבוהה, שאני חושב שאני יכול להביא אותם להבין את העמדה של ההנהלה כעמדה הגיונית. וראיתי פה עוד דבר, ראיתי שהוועד מייצג בעיקר את העורכים ואת הגרפיקאים, שאלה לא הכוכבים בעיתון, יש להם שכר אולי יותר נמוך, והם מרגישים יותר זקוקים להגנה. לכן הבנתי את כל הגל הזה של ההתארגנות החדשה. הבנתי שאנשים צעירים, מוכשרים, אקדמאים, לא מצליחים להתפרנס, ואמרתי לעצמי שיש פה משהו לא הגיוני, זה לא כמו הנמלים. באיזשהו שלב גיא רולניק הראה לי קטע וידיאו שהוא צילם בשוודיה, שבה הוא ערך ביקור כדי להבין את יחסי העבודה. הוא הסתובב בין תעשיינים וועדים מקצועיים. אחרי שראיתי את הכתבה, שאלתי את עצמי למה זה יכול להצליח בשוודיה ולא יכול להצליח בישראל? באתי לחברי הדירקטוריון שלנו ואמרתי להם 'מה דעתכם שאנחנו נזמין לכל ישיבת דירקטוריון נציגים מהוועד?' אני יזמתי את זה. אמרתי לעצמי 'מה הסודות הגדולים בדירקטוריון? שישבו ויראו שאין פה מי יודע מה. מה שהדירקטוריון יודע, גם הם יודעים, הם יקבלו תמונת מצב מלאה על החברה, על התוכניות שלה, על ההתלבטויות.' מצד שני, אולי יותר קל לעשות את זה בחברה שכל צד יודע שקיומה מוטל בספק, משום שכל אחד מבין שהמודל העסקי של העיתונות המודפסת הוא בכלל לא ברור, ולא ידוע מה יהיה ואיך מתקיימים בעולם הזה. ראינו מה קרה ב'מעריב' וב'גלובס'; האנשים הבינו שאין פה משאבת שומן שמישהו שואב ממנה, לכן יותר קל לעשות את זה בחברה כזו מאשר בחברה עם רווחיות גבוהה. עיתון 'הארץ' רווחי, ובתנאים כאלה יותר קל להעביר את הרעיון שההנהלה נמצאת בסירה אחת עם העובדים."

ענף התקשורת מאורגן – התארגנות משנה מציאות

שעה שענף התקשורת נשטף בהתארגנויות עובדים חדשות, ועיתונאים רבים אימצו את רעיון העבודה המאורגנת, קמו במשק בזו אחר זו התארגנויות עובדים בענפים משמעותיים. כך התהדקה הקירבה בין המתארגנים החדשים בשאר ענפי המשק, לרבות עובדי הסלולר, ההיי-טק והביטוח ובין העיתונאים, שחשו הזדהות אידיאולוגית עמם וקרבה רעיונית אליהם. אלה ואלה התכתבו באותה שפה רעיונית. הם בני אותו הדור, צעירים, משכילים, שחוו זה עתה מאבקי עובדים זהים באופיים נגד בעלי הון השולטים במשק. הם התאגדו תחת אותו ארגון עובדים, אחזו באותם שלטי מחאה, זעקו לתוך מגאפונים רועשים את אותן קריאות מהפכניות בהפגנות הסוערות מול בתיהם של בעלי ההון, ואף הפגינו כתף אל כתף בהפגנות סולידריות משותפות. "זה יצר תחושת סולידריות עם העובדים בכלי התקשורת האחרים שבאו ותמכו בנו, אבל גם עם עובדים אחרים במשק," מסביר חגי מטר, יו"ר ועד עובדי "מעריב" לשעבר. "עובדי 'פניציה' שהיו גם במאבק קשה באותו זמן, זכו אצלנו לסיקור גדול. העיתונאים הבינו בדיוק מה עובר עליהם. נוצרה קירבה. וכשאצלנו הבעלים לא שילם חשמל ורצו לסגור לנו את החשמל במערכת, אז ועד עובדי חברת החשמל מנע את זה ודאג שיהיה לנו חשמל. הסולידריות בין העובדים במשק הייתה מאוד מורגשת."

העשור האחרון סימל את תקומתה של העבודה המאורגנת בתקשורת הישראלית. במהלכו שבה התקשורת אל חיקה של העבודה המאורגנת תחת "ארגון העיתונאים בישראל", מיתנה באופן ניכר את יחסה הנלהב כלפי המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית והחלה לגלות תמיכה נרחבת בסוגיות חברתיות ובמאבקי עובדים בהשראת המחאה החברתית. יחסי הניכור והעוינות שאפיינו בעשורים האחרונים את יחסם של מרבית אמצעי התקשורת כלפי הוועדים הגדולים במשק, התחלפו בסימפטיה ובאהדה כלפי דור המתארגנים החדש כשותפים לדרך, ומיתנו אף את יחסה של התקשורת כלפי הוועדים הגדולים. "העיתונאים הבינו שכמו שאין יציבות בשוק הסלולר, אין יציבות בשוק התקשורת," אומר אורי וולמן, יועץ התקשורת שמלווה את מרבית הוועדים החדשים. "כשהם החליטו לקחת את גורלם בידיהם, זה השפיע מן הסתם על הסיקור שלהם. בשנים האחרונות לעיתונאים יש אוזן קשבת לזכויות עובדים הרבה יותר מאשר בעבר. יש סיקור נרחב יותר של התארגנויות עובדים, של התנכלויות לעובדים, של כל מה שההנהלות ניסו להחביא במשך הרבה מאוד שנים, דברים שהיו נסגרים בין כותלי הבניינים. פתאום זה מעניין, זה כבר לא רק השופט סטיב אדלר, שתמיד היה מקבל איזה מבזק בתקשורת או ההסתדרות שהייתה מקבלת התייחסות כי היא השביתה את המשק והטיסות של האנשים התעכבו בשעתיים. ההתארגנויות החדשות נתפסות כמשהו צעיר ורענן. אני מדבר עם עורכים שענייני עובדים לא היו בראש מעייניהם, והם אומרים לי 'וואו, זה לא מה שחשבנו, יש פה משהו מאוד אמיתי באנשים האלה שדואגים לגורלם.' עיתונאים הבינו שיש פה מאבק על זכויות עובדים שרוצים להתאגד ושמותר להם להתאגד. היום כשאני מציע חומרים שונים לעורכים, אני רואה שהם מתעניינים לא רק בהתארגנויות עובדים, אלא גם בנושאי רווחה ובנושאים חברתיים, יש יותר פתיחות לנושאים האלה כי גם הם מאורגנים, הם חיים את זה, הם מקבלים רעיונות, הם מביאים את זה הביתה, ובסופו של דבר מי שקובע איך ייראה העיתון, אלה העורכים והכתבים. כשהעיתונאים מאורגנים, הרבה יותר קל להם ויש להם הרבה יותר רצון להציג את הצד של העובדים. יש משהו שאותי מאוד מרגש בעובדים שעומדים מול ההנהלה ואומרים לה 'לא! עד כאן, אתם לא תרוויחו מיליוני שקלים ותזרקו לנו איזה 7,000 שקל בחודש ונגיד לכם תודה.' יש גבול לחזירות הזאת."

בתום מהלך ההתארגנות הצטרפו לארגון העיתונאים לא פחות מ-3,000 עיתונאים והוקמו כ-25 ועדי עובדים באמצעי התקשורת השונים. משהושלם המהלך החל "ארגון העיתונאים בישראל" לפעול למימוש תפקידו ושם בראש סדר עדיפויותיו את הסוגיות הבוערות בענף, לרבות שיקום מעמדם המקצועי ההולך ונשחק של העיתונאים, הגבלת מעורבותם של בעלי ההון והמו"לים בעולם התוכן ומניעת השפעתם של יחסי הון-שלטון-עיתון על העבודה העיתונאית. על פי תפיסתם של ראשי הארגון היו נעוצות תופעות פסולות אלה, שהשתרשו בענף במרוצת השנים, בהתרופפות שחלה באכיפתם של כללי האתיקה העיתונאית, שעליהם אמונה "מועצת העיתונות בישראל". אומנם בקרב אנשי התקשורת שררה תמימות דעים באשר לחשיבותה של האתיקה העיתונאית ותפקידה החשוב כמצפן לחופש העיתונות, אך על האופן שבו יש להעניק לה תוקף משמעותי יותר היו חלוקות הדעות. בעוד שרבים סברו שיש למסדה בחקיקה בכנסת, הסתייגו רבים מהענקת כוח זה בידי הפוליטיקאים שעלולים היו להצר את צעדיהם של העיתונאים וכלי התקשורת באמצעות מהלכי חקיקה, וסברו כי הדרך הנכונה עוברת דרך גיבוש תקנון ראוי בהסכמת המו"לים והעיתונאים במסגרת הסכמים קיבוציים בעלי תוקף חוקי ללא מעורבות המחוקק.

עמדה זו התיישבה עם חזונו של "ארגון העיתונאים בישראל", שביקש לשמש לא רק כאיגוד מקצועי המטפל בזכויות העיתונאים בלבד, אלא אף לשנות את פני המציאות המקצועית בענף. על כן פעלו ראשי הארגון להטמעתם של כללי האתיקה במסגרת ההסכמים הקיבוציים שנחתמו בכלי התקשורת השונים. "האתיקה בתחום העיתונות מאוד חשובה," מסביר טרצ'יצקי. "המו"לים לא מתים על כללי האתיקה, זה מגביל אותם. למה טייקון רוכש עיתון? כדי לקדם את המעמד שלו ואת החברות שלו. הוא לא רוצה שיבוא עכשיו איזה עיתונאי ויגיד לו 'הרמתי תחקיר מעולה על אחת החברות שבבעלותך.' החברה הזאת מניבה לו רווחים, הוא לא רוצה שזה יתפרסם, הוא לא רוצה אתיקה עיתונאית, הוא רוצה את היכולת לשלוט בדברים. דרשנו להכניס שני סעיפים להסכמים הקיבוציים שחתמנו בכלי התקשורת. אחד זה המחויבות לתקנון האתיקה, שניים זה האיסור לפטר עיתונאי שקיבל הוראה שמתנוסס עליה דגל שחור והוא סירב. אם מו"ל מתערב בעבודה העיתונאית של העיתונאי, אז יש כללי אתיקה והמחויבות של העיתונאי היא לא רק כלפי המעסיק, אלא קודם כול כלפי הציבור. יחסי העבודה בתקשורת מורכבים. לכן התעקשנו להכניס את כללי האתיקה להסכמים הקיבוציים."